יום הששי

יש בידינו מסורת יהודית קדומה, מבוססת על תהלים צ:ד, שששת הימים בהם נברא שמים וארץ הם רמז לששת אלפי שנים של תולדות בני אדם. ראה תלמוד בבלי סנהדרין צז עמוד א', רמב"ן לבראשית ב:ג, ופרק א' לספרא דצניעותא. מכל ימי בראשית, תיאור מפורט לפי שעות היום יש לנו רק על יום הששי, במפורש בכמה מקומות.

חוץ מתיאור לפי שעות היום, יש לנו שתי מסורות לגבי כיצד סופרים את אותן השעות. בפרקי דרבי אליעזר (ברוב המהדורות, פרק מ"ח, ואחרות במ"ז), מובא ששעה אחת הוא אלף שנים בשנים עשר חלקים, 83 שנים ושליש שנה. בשעות הלילה אין מעשה בריאה, ולכן לא באים בחשבון.

לעומת זאת, בספר קול התור, האלף הששי מחולק לעשרים וארבעה חלקים, כל שעה 41 שנים ושני שלישי שנה. אור הבוקר זורח משנת 5500 ואילך.

עלינו להבין שאלו ואלו דברי אלקים חיים. למיפוי נכון של רעיון זה יש השלכות חשובות לימינו.

12 שעות באלף הששי

שעה ראשונה - 5000 - 5083.33 - הוצבר עפרו - אחרי אלף החמישי שכולו גלות, כל היום דוה, התגלות הזוהר.

שעה רביעית - 5250 - 5333.33 - נזרק בו נשמה - תורתו של האריז"ל הגיעה לעולם.

שעה שביעית - 5500 - 5583.33 - נזדווגה לו חוה - זמן פירוד בין תרין המשיחין.

עשירית 5750 - 5833.33 - סרח (כלומר חטא) - מובא בקבלה שהשורש בחטא אדם הראשון הוא אותו שורש כמו הערב רב. בנוסף, מובא בשער הגלגולים שבדור האחרון, יתגלגל דור המדבר עם הערב רב. בקול התור, מובא שהדור לפני הסוף מסתיים בשנת 5750. הרמז הוא לגלגול דור המדבר לאחר מכן. הכוונה בזה שהשעה העשירית היא השעה שבו עלינו לתקן את המעוות, לתקן את החטאים שנעשו במדבר.

סיפור ה12 שעות הוא על עם ישראל עם תרין המשיחין בראש, במטרה להביא תיקון למה שנפגם בגן עדן בהתחלת הסטוריה על ידי תיקונים למה שנפגם בדור המדבר. ולכן חובה היא עלינו ללמוד טוב את הנעשה במדבר על מנת לתקנו, ולא ליפול בבור שוב.

24 שעות באלף הששי

בביאורו לפרק ה' לספרא דצניעותא, מסביר הגר"א שששת הימים של מעשה בראשית מרמזים על התפתחויות מסוימות בעולם העליון. הנה ציטוט:

וביום ו' תוצא הארץ כו' עולם הבריאה. ואח"כ שנשלם הכסא נעשה האדם תיקוני נוקבא ונסירתה. ואח"כ זו"נ דבריאה וזיווג זו"נ כמש"ל

ונודע לנו שכוונתו לשעות היום, כמו שהוא כותב במפורש אחר כך:

ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו' ימים כמש"ל פ"א שתא אלפין שנין תליין בשתא קדמאי. וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגין בו' אלפים כל א' ביומו ובשעתו. ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה

הרעיון הפשוט הוא שכל התיקונים המוזכרים מהווים מפה להסטוריה, והמפה לפי שעות הימים. מובא במקומות אחרים, כמו פתחי שערים לר' יצחק אייזיק חבר, שהנסירה, המקבילה לעשיית חוה מאדם הראשון, היא מיד לפני הגאולה.

שעה שביעית - 5750 - 5791.66 - נזדווגה לו חוה - הנסירה. זה לא בהכרח שהתהליך שטוח על פני השעה בשלמותה, אלא שקורה בתוכה.

תהליך הנסירה בקיצור:

בזמן הספירה לטצ"ץ, ז"א ונוקביה עומדים אחור באחור, ונוקבא מקבלת אור מאבא. בעת הנסירה, יסלק אבא את אורותיו למעלה למעלה, וחושך יכסה את הנוק'. בגלל חושך זה, כל הגבורות הולכות אליה מז"א, והס"א מתחזק ותובע דין. האור של אבא עולה עד שהוא מאיר באימא, ואז היא נותנת מוחין לז"א.

נראה שזמן החושך מתחיל, שמרומז בשער מאמרי רשב"י, פרשת וארא, בחצי הראשון של שנת 5773, כשלש שנים מעכשיו בשתלום תק"ו ופלגא מימינא. כידוע, השכינה הולכת לגלות איתנו. ראה רש"י לדברים ל:ג. ולכן החושך שבא לשכינה יתבטא כחושך על עם ישראל בארצות הגולה. סכנה גדולה עומדת לפנינו.

האור שיאיר באימא יבוא בשנת היובל, שיובל מסטרא דאימא. לידת המוחין תהיה בזמן עטרת היסוד, ואז הנוקבא למעלה חוזרת פנים בפנים, ולמטה השכינה חוזרת לציון בזמן תשלום תק"ו ופלגא משמאלא.

הנסירה היא כאב נצרך שמביא את הגאולה השלמה, אם לא כבר זכינו במעשינו הטובים לגרום לאותם התיקונים למעלה. הנסירה תקרה, אין דרך להמלט מה"די אן איי" של זמן. השאלה היא אם ידחפו אותנו מגלות או אם נעשה כך בבחירתנו לפני בוא החושך. אם נזכה, נתקן את חטא המרגלים.

ספר מקוון על היובל והגאולה

לחץ כאן.

תמצית דברים על ברכת החמה

כל הדברים הכתובים כאן הם מובאים באריכות יותר כאן באנגלית.

לפי ההלכה הפשוטה, נקום מוקדם ערב פסח כדי לברך "עושה מעשה בראשית" אחרי ראית השמש.  ההלכה הפשוטה אומרת שכל כ"ח שנים אחרי שנה 1, מברכים הברכה הזאת, כי באותו זמן, החמה חוזרת למיקומו בשמים אשר בו נברא באותה שעה בשבוע שנברא שהיא שעה ראשונה ליל רביעי.

ברצוני להרחיב כאן, לפי המקור הגדול לענין מחזור החמה, והוא פרקי דרבי אליעזר פרקים שש ושבע.

בפרק ו' של פרקי דרבי אליעזר, מתואר מחזור החמה.  בכל שנת חמה יש שלוש מאות ששים וחמשה ימים ורביע יום (וזה לפי תקופת שמואל).  אם תקופת ניסן (האקווינוקס של האביב) נופלת בתחילת הלילה, בשנה הבאה היא תיפול בחצי הלילה, וכן הלאה.  אחרי ארבע שנים, תקופת ניסן תחזור לתחילת הלילה, וזה נקרא מחזור קטן של החמה.  אבל בכל זאת, תקופת ניסן לא נופלת באותו לילה כפי שנפל בראשונה.  כדי לחזור לאותו הלילה, צריך שבעה מחזורים קטנים של החמה, ולכן רגע של תקופת ניסן חוזרת למקומו בשבוע אחת לכ"ח שנים.

לכל זה אין כל כך חידוש.

אחרי זה, פרקי דרבי אליעזר נכנס לענין הלבנה.  מובא שבין מולד למולד יש עשרים ותשעה ימים, שתים עשרה שעות, ותשצ"ג חלקים, בדיוק כפי שמובא בגמרא.  ואם כן, שנת לבנה הוא פי שתים עשרה, כלומר שלש מאות חמשים וארבעה ימים, שמונה שעות, ותתע"ו חלקים.  והנה הפלא: חז"ל מראים לנו שהם יודעים בדיוק אורך שנת לבנה, והם בונים מחזור קטן של לבנה ככה אם אי דיוק בולט: 

1.  קח שנת לבנה

2.  תזרוק את החלקים, ותקבל אורך שנה שמסתיים בשמונה שעות, שהוא שליש יום.

3.  אורך שנה זה פי שלוש מחזיר אותנו שוב לתחילת הלילה, ולכן מחזור קטן של לבנה הוא שלוש שנים, ומחזור גדול של לבנה הוא כ"א שנים.

ממשיך הפרקי דרבי אליעזר:  עכשיו יש לנו שני מחזורים, הלבנה של כ"א שנים והחמה של כ"ח שנים.  כל כמה זמן הם נפגשים?  כל שמונים וארבע שנים, שזהו שעה אחת של הקדוש ברוך הוא.

בעיות בולטות:

1.  מחזור הלבנה, כפי שראינו, בנוי מאי דיוק בולט, אחרי רמה גבוהה של דיוק מקודם בחישוב שנת הלבנה.

2.  שנת הלבנה אין לה עיבור, ולכן כל שנה מתרחקת שנת חמה משנת לבנה כעשרה ימים, עד שאחרי שמונים וארבע שנים הם בכלל בהפרש של כמעט אלף ימים!

3.  בפרק מ"ח של פרקי דרבי אליעזר, מובא ששיעבוד מצרים היה שמונים ושלש שנים ושליש שנה, שזה אלף שנים מחולק לשנים עשר חלקים, שזה שעה אחת של הקדוש ברוך הוא.  אם כן, הם כבר ידעו ביתר דיוק את המספר, אם כן למה עשו כל המתמטיקה ככה כדי להביא אותנו רק לזה?

אלא שכל המדרשים האלה הם כיסוי למחזורים אחרים.

1.  כפי שניתן לראות את הכ"ח כארבע שנים שבע פעמים, גם ניתן לראות את זה להיפך, שבע שנים ארבע פעמים.  שבע שנים הם המחזור של כוכבי הלכת.  כלומר אם תקופת ניסן נופל בשבתאי השנה, לא תיפול שוב בשבתאי כי אם אחרי עוד שבע שנים.  וכן מחזור זה מרומז במסכת עירובין דף נ"ו עמוד אלף.

2.  אם מחזור קטן של חמה הוא ארבע שנים ושל לבנה שלוש שנים, אז הם נפגשים אחת לי"ב שנים.  ראה ששיתא אלפי שנין, אפשר לחלק לחמש מאות מחזורים של שתים עשרה שנים.  מחזור של י"ב שנים מובא כאורך מחזור של צדק.  אם תסתכל בשעות תקופת ניסן, אחרי כל שש שנים הוא מתקדם שש שעות בשבוע, ואחרי שתים עשרה שנים הוא מתקדם יום שלם.  כלומר יש חמש מאות "ימים" בשיתא אלפי שנין.  לעוד מקרים של חמש מאות, ראה ירושלמי ברכות א:א, זוהר וירא כ"ז והאריז"ל שם, וספר קול התור.

המחזורים האלה מהווים התחלה לחישובי קץ בחז"ל שכוללים אלה שמובאים בזוהר.  הסיבה שברכת החמה אינה תואמת את המציאות האסטרונומית היא לא שחז"ל לא ידעו מדע, אלא שלא כיוונו לקבוע דבר על המציאות האסטרונומי אלא שרצו לכסות סודותיהם על הבנתם על העולם כולו.

צמיחת המשיח

כפי שכתבתי, שנת תש"ח, 5708, היא שנת התחלה.  אם כן, מה בדיוק מתחיל?  אנחנו רואים שהיא לא גאולתנו המיוחלת. התשובה בדברי המלאך בפרק ח' של ספר דניאל, "ונצדק קדש".  עם קדש, עם ישראל, נצדק.  אבל, אם היינו ברמה של זוכה, הגאולה כבר היתה מאחרונו.  אלא הענין שאנחנו באים להיות זכאים על ידי התעוררות זכות אבות, מעת קום המדינה.

קול התור פרק ב' חלק ב' סימן ב'

התפקיד הכללי של שני המשיחין מב"י ומב"ד יחד בכל הדורות הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עשו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של מב"י נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של מב"ד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדוגות של עשו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב.

הענין של הערב רב הוא לחבר בין (עם) ישראל, שהוא הקו האמצעי, לקליפות הימין (ישמעאל) ושמאל (עשו).  אם כן, הערב רב אינו עומד באמצע על הקו האמצעי עצמו, אלא מחולק לשתיים, החלק השמאלי, הערב רב, מחבר לעשו, והחלק הימיני, הערב זעיר, מחבר לישמעאל.  הערב רב, עניינו דומה לעשו, גשמיות מושחתת, והערב זעיר, עניינו כמו ישמעאל, רוחניות מושחתת.

קול התור פרק ב' חלק א' סימן קנא

קנא) שומע יוסף (בראשית מ"ב) - בפסוק והם לא ידעו כי "שמע יוסף" (לפי הכתיב בלי ו') בגימט' "משיח בן יוסף". היינו שאחיו לא ידעו את יעודו של יוסף שהוא משיח בן יוסף. כבר ביאר רבנו את מחשבתם הראשונה של אחי יוסף, הם ידעו כשירדה נשמתו של אברהם אבינו לעולם נתדבקה בו קליפת הימין ע"כ יצא ממנו ישמעאל להפריד ממנו את הקליפה, וכשירדה נשמתו של יצחק אבינו נתדבקה בו קליפת השמאל ע"כ יצא ממנו עשו להפריד ממנו את הקליפה, וחשבו שהקליפה האמצעית נתדבקה ביעקב שהוא בקו האמצעי, ואחרי שראו כי יוסף מתנהג במדות של גאווה חשבו בודאי כי יוסף הוא הקליפה שנפרד מיעקב. והם לא ידעו את קדושתו ויעודו הגדול של יוסף להכשרת הגאולה.

יש משל בחיי האבות.  אברהם אבינו, צד הימין, הוא משל למשיח בן דוד.  יצחק אבינו, השמאל, הוא משל למשיח בן יוסף.  יעקוב אבינו, האמצעי, הנקרא ישראל סתם, הוא משל לעם ישראל.  זמן כריתת הקליפות בדור האחרון הוא לפי מה שמוזכר פה עם לידת עשו וישמעאל הם, שלשת האבות נולדים בעת קום המדינה.

אברהם אבינו

• יצא מאור כשדים בגיל 70 (ראה סדר עולם רבא והגר"א שם)
• עלה לארץ בגיל 75
• הוליד את ישמעאל בגיל 86

יצחק אבינו

• הוליד את עשו ויעקוב בגיל 60, אבל "ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו", עדיין הבכורה שייכת לעשו.
• בניו הלכו בדרכם בזמן בר מצוה שלהם, כשהיה יצחק בן 73, ראה בראשית רבא.
• הבכורה עברה ליעקוב עם מכירתו כשהיה יצחק בן 75

יעקוב אבינו

• ברח מפני עשו אחיו בגיל 63
• יעקוב חוזר שלם, עיר שכם, בגיל 98

כל התאריכים פה נשמכים קצת יותר משנה אחת, מפסח בשנה הראשונה לשבועות בשניה.  נשלב את התאריכים לעיל.

• 5768-5769 - לידת עשו - התחלת כריתת קליפת השמאל.  ראה אנו כבר באמצע תקופה זאת, היא החלה עם נפילת אולמרט בתקופת העומר, ועליית אובמה.  אין זה מקרה: השמאל הישראלי נחלש, והשמאל האמריקני עלה לשלטון.  זה התחלת הסיכסוך בין השמאל דקדושה לשמאל דטומאה.
• 5771-5772 - יצחק מצוה את יעקב לברוח מפני עשו - אל תהיו בגלות.
• 5778-5779 - יציאת אברהם מאור כשדים - זה מסמל הנהגה משולבת בין יסוד ועטרת היסוד, וזה סוד חרן.
• 5783-5784 - עלית אברהם אבינו לארץ בכלל, שכם בפרט - זה התחלת הנהגת עטרת היסוד לבד, הנהגת ימות המשיח.
• 5783-5784 - עשו מוכר את הבכורה ליעקוב - עד אז, יהיה סוף קליפת השמאל.
• 5794-5795 - לידת ישמעאל - עד אז, יהיה סוף קליפת הימין.
• 5806-5707 - יעקוב שלם - יתכן שזה מסמל חיבור המשיחין.

ענין מיקום אברהם אבינו הוא סוד עמוק מאוד.  באלף הששי יש הנהגת יסוד, שהיא תהליך של מאה שנים, כמוזכר דרך רמיזה בזוהר פרשת וירא.  לפי החשבונות, הנהגת היסוד מסתיימת בשנת 5783, אבל התחלת הנהגת עטרת היסוד היא כבר בסוף שנת 5777.  אם כן, משנת 5778 עד שנת 5783 יש כסוג מעבר בין ההנהגות.

בתרגום יונתן לפרשת תולדות, כתוב שענין "וימלאו ימיה ללדת", הוא שההריון של רבקה היה שלם במאתים ושבעים ימים.  אם כן, זה עומד להסתיים, לעניות דעתי, קצת יותר משבוע לפני מועד הבחירות הכלליות.  זמן יהיה לנו לעד.

קול התור פרק א':

כג) עוד יוסף חי. גם האבות ורבים מנביאי ה', מלכי ישראל ורבים מהתנאים והאמוראים, רבים מגדולי ישראל ואנשי מעשה בכל הדורות היו בטוריא דמשיח בן יוסף. הראשון היה אברהם אבינו בסוד "במה אדע כי אירשנה" וכנודע כל לשון ירושה שנאמר על ארץ ישראל הוא בטוריא דמב"י, וכן מרומז במלת "אירשנה" העולה בחושבנא "משיח בן יוסף". אברהם אבינו התחיל באתחלתא דגאולה הראשונה, היינו גאולת הקדושה של מטה שהיא באדמת ארץ ישראל. יצחק אבינו נכנס לטוריא דמב"י מיום העקידה. גם נרמז בשמו יצחק קץ - חי. יעקב אבינו, מיום שנאבק עם שרו של עשו, ויבא יעקב שלם. שלם, סכתה. יהודא מיום שהציל את יוסף. יוסף מיום חלומו הראשון. משה רבנו מיום שלקח עמו את עצמות יוסף. יהושע בן נון שהוא הראשון במלחמת ה' בעמלק.

• יוסף - בזמן חלומותיו - בן 17 
  
• יצחק אבינו בעקידה - בן 37
• יהושע בזמן מלחמת עמלק - בן 42
• אברהם אבינו בברית בין הבתרים - בן 75
  
• משה רבנו בזמן בואו לדבר עם פרעה, בן 80.  אם כן, עד ניסן הבא, היה בן 81.
• יעקוב אבינו בחזרתו לארץ כמוזכר לעיל - בן 98, ולכן לא שייך לדרשה זאת כפי שיבואר

אלה הם שנים בהן משיח בן יוסף סבל יסורים.

• בן 17 - 5725-5726 - בט"ז אייז 5725, אלי כהן הי"ד נתלה בסוריה, הקריב את עצמו למען בטחון עם ישראל.
• בן 37 - 5745-5746 - בח' כסלו 5746, יהונתן פולארד נדחה החוצה מהשגרירות הישראלית בארה"ב, ונעצר.  ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו.  עבודתו הצילה את עם ישראל.
• בן 42 - 5750-5751 - בי"ז מרחשון 5751, מחבל ששייך לאוסמה בין לאדן יש"ו חיסל את רב מאיר כהנא הי"ד.  גם הוא, עבודתו היתה בתפקיד מב"י.

נשתמש בזה כדי לראות קדימה.

• בן 75 - 5783-5784
• בן 81 - 5789-5790

שתי שנים אלו מהווים סכנה לחיי משיח בן יוסף, ועלינו להגן עליו.

נתפלל שתמיד נוכל לעמוד בצד של האמת.

רמזי תש"ח

ספר דניאל, פרק ח'

יג - ואשמעה אחד קדוש מדבר, ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר, עד מתי החזון התמיד והפשע שמם, תת וקדש וצבא מרמס.
יד - ויאמר אלי עד ערב בקר, אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש.

יש מהמפרשים שאמרו שה"אלפים ושלש מאות" הכתוב כאן הם 2300 שנים.  ראה בפירוש רש"י לדוגמא.  השאלה, אם כן, היא באיזו שנה מתחילים לספור?  התשובה מרומזת בשני הפסוקים הראשונים בפרק:

א - בשנת שלוש, למלכות בלאשצר המלך, חזון נראה אלי, אני דניאל, אחרי הנראה אלי בתחלה.
ב - ואראה בחזון, ויהי בראתי, ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, ואראה בחזון, ואני הייתי על אובל אולי.

בלאשצר היה המלך האחרון למלכות בבל.  אם כאן, מוזר פה הזכרת שושן הבירה כאן.  איך יתכן שדניאל היה בשושן בעת שירותו בבבל?  אלא, הוא בא לרמז שהתחלת תקופת הנבואה היא בשנה שבה מלכות פרס מילאה רצון עליון בהשלמת בניין בית שני, בשנת 3408 לפי סדר עולם רבא.  אם כן, 2300 השנים התחילו אז, והסתיימו בשנת 5708 עם קום המדינה.

שעות יום הששי

מובא בקול התור שאנחנו יכולים להסתכל על האלף הששי במוקבל ליום הששי של ששת ימי הבריאה, שחמש מאות הראשונות הן הלילה, שבו לא היה מעשה בריאה.  ולכן, משנת 5500 עד 6000 יש הקבלה ל12 השעות של יום הששי, לפי סדר היום, והמדרשים מביאים לנו את קורות היום.

סנהדרין דף ל"ח עמוד ב':

א"ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום:
שעה ראשונה הוצבר עפרו (5500-5541.66)
שניה נעשה גולם (5541.66-5583.33)
שלישית נמתחו אבריו (5583.33-5625)
רביעית נזרקה בו נשמה (5625-5666)
חמישית עמד על רגליו (5666-5708.33)
ששית קרא שמות (5708-5750)
שביעית נזדווגה לו חוה (5750-5791.66)
שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה (5791.66-5833.33)
תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן (5833.33-5875)
עשירית סרח (5875-5916.66)
אחת עשרה נידון (5916.66-5958.33)
שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר (תהילים מט) אדם ביקר בל ילין (5958.33-6000)

לידת אברהם אבינו

ידוע שלפי הלוח העברי, אברהם אבינו נולד בשנת 1948.  בהסתכלות ראשונה, זאת השנה שבה קמה המדינה.  אבל זה נראה מאוד שטחי ומבוסס בלוח של חול.  אבל יש יותר לזה.

השנה שנולד אברהם אבינו - 1948

השנה של קום מדינת ישראל - 5708

משנת 1948 ועד שנת 5708, עברו 3760 שנים.  חצי סכום זה הוא 1880 שנים.

1948 + 1880 = 3828

3828, לפי הסדר עולם רבא, הוא שנת חורבן בית שני.

כלומר, 1948 היוותה התקדמות בעולם, 3828, לעומת זאת, היוותה חושך.  ועכשיו הגלגל חזר, אחרי עוד 1880 שנים, עם קום המידה.

הספר "אמרי בינה" - טקסט מלא

אמרי בינה

סדרא קדמאה – בטורא דסיני קלא נפיק ואמר "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו".  בשנין אלף ותשע מאה ותלתין ותמני בתר חורבן ביתא תתובון גבר לאחסנתי', ושתא בתר שנין אלין הוא יובלא רבתא, ויובלא משמט בשרויא בכן בקדמיתא יתובון עמא קדישא לאחסנתיהון.

 

אמר ליואה ודאי דא הוא ברירה דמלה: בשנת היובל בארבעין ותמני יובלא בשרויא באמצעותא בסופא בסופא ודאי כדאת אמר "אני ה' בעתה אחישנה", תא חזי חמשין ותשע שמיטין מנו עמא קדישא כד קם ביתא וכד חריב ביתא אפסקו למימני, ועד זמנא דפורקנא מאתן ושבעין ושבע שמיטין דלא אימני רזא דהא "הלא הוא כמוס עמדי", וי וי לון דאוריכנא פורקנא דשכינתא קדישתא עוד עדנין ופלג עדן סימנא אמת מאר"ץ תמצח.  אמ"ת: אל"ף מאו"ת תש"ע אר"ץ בתרין חושבנין ג"ש.

 

אמר נהוראי ודאי נהירין ויציבין מילין אלין וחושבנא דקרא הדין הכי הוא ודאי רמיזא פורקנא דעמא קדישא בהדין קרא וחבריא יודעין דא, ושתא בתר שנין אלין הוא יובלא רבתא, יציבא הא מלתא ונדעינה מהדא דגמרינן ותנינן ארבע מאה ותמני באלף רביעתא לשנין דאדם קדמאה דהיא ארבע מאה ותשע באלף רביעתא למולדא בהר"ד משתא דתהו דגמרינן מנביאיא שמא קדישא ודחילא ונפיק מן מ"ב אתוון בפתיחת אורייתא.

 

בראשית וב"הו ויאמ"ר ויב"דל

 

ודא איהו "פתחו לי שערי צדק אבא ב"ם", בארבעין ותרין אתוון דשמא מפרש למנדע כל את ואת על תקוניה והכי אוקמוהו מארי מתניתין ללב"י גליתי ולאבריי לא גליתי, לבי שם בן ארבעים ותרין, אורייתא דבכתב אתקריאת לבי, ואורייתא דבעל פה אתקריאת פומא.  מלבא לפומא לא גליא, ללבי גליתי דאינון שבעין ותרין סנהדרין, אבל אחרנין דאינון כשאר אברין אתמר בהון ולאבריי לא גליתי, ופורקנא בלבא תליה דאתמר ביה הלב רואה, ובגין דא "כי יום נקם בלבי", והא אוקמוה "חי ה' שכבי עד הבקר" אומאה בח"י דאיהי כליל ח"י ברכאן דצלותא דביה תליה פורקנא וביה אתגליה דאיהו יסוד חי עלמין אתמר ביה "והיו עיני ולבי שם כל הימים", אית מנהון דישראל עיינין הדא הוא דכתיב "והיה אם מעיני העדה", ואית מנהון לבא דאתמר בהו, הלב מבין לב יודע, ומבני יששכר יודע"י בינה לעתי"ם, עתי"ם במ' רבתי דמנצפ"ך סליק לחושבן תתר"ף חולקי שעה חושבנא דסיהרא, לבי גליתי לב"י בחושבן מ"ב לאיבר"י לא גליתי אינון רנ"ב שיעורא דקומה, שבע זמנין מ"ב סבובי סיהרא סלקין לחושבן יודע"י צד"ק סבובי סיהרא, וכד סליק חושבנא דדא יודעי צדק סלקין עמהון מ"ב סבובין שבת וינוחו ב"ם כל ישראל מקדשי שמך.  ובאסתלקותהון יסתלקו שאר סבובי סיהרא רנ"ב בר"ן יח"ד כוכב"י בוק"ר, דאינון רנ"ב איברין קומתא דאימא אם הבנים, ויסלקין צלותין ובעותין דישראל "ראה "נא "בעניינו, וכולהו עלמי יהון בחדוותא ושלמא בשלמתא, בזמנא ידועא לחבריא אמרו לצדיק כי טו"ב ש"א א"ת מספר בני ישראל ש"א סבובי סיהרא חרותא דיובלא ארבעין ושבע שרויא דיובלא יוב"ל, בההיא זמנא כל דינין אתכפין דאתמר בה "בלע המות לנצח", בההוא זמנא השתרר"ה דוי"ד מל"ך ישרא"ל ח"י וקי"ם וסיהרא תהוי בשלמתא, רזה דמלה "וה' ברך את אברהם בכ"ל", חושבן ב"ן דכורא, ודרור תהוי לדכורא עם נוקבא.  כמה צפרין מצפצפין בצלותון לגבי דאמהון דאיהו אימא קדישא, ועלה אתמר "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה", דא אימא עלאה יובל דאתמר בה "וקראתם דרור בארץ".

 

בשנין אלין סליקו בנ"י מבבלא ובנו מקדשא יקירתא ולבתר שית שנין סלק עזרא ומקדיש קדושתא דארעא קדושתא דלעלם, ולמימני שמיטין ויובלין על דעתא דרבי יהודא בר אלעאי דסבר שנת חמשין שתא דיובלא מימני לקדמיתא ולבתריתא. לשמיטא קדמיתא למיקרי שנת חמשין ולמעבדיה יובלא, ולבתריתא למהוי אתחלתא דשביעתא.  ובשתא ארבע מאה ועשרין לבנין ביתא אחריב ביתא, "והארץ הית"ה תה"ו ובה"ו".  כד אתחריב בית ראשון "וחש"ך ע"ל פנ"י תהו"ם".  כד אתחריב בית שני כחושבן הית"ה וגומר יהון בהיין (?) ארבע מלכותא דסליק לחושבן אש"ם אל"ף שמנ"ה מאות ושבעים וחמשה, "אשם אשם לה'", דיתאבידו מעלמא סמא"ל ובת זוגי' וכל בני ש"ת בשבע מאה באלף שתיתאה וארבע יתירין רמזא לארבע מלכותא דאוקמוה: תהו דא בבל, ובהו דא מדי, וחשך דא יון, על פני תהום דא אדום.  דבזמן שלטנהון סיהרא תהו מפגומו דילה ש' סבובין כחושבן והאר"ץ תרין יתירין רמזא לתרין מקדשין דאחרבו דאתמר בהו "והארץ הד"ם רגלי",  ודסלקין "תשל"ח רוחך יבראון ותחדש פנ"י אדמה", דבזמן שלטנהון אתמר בדוד מלכא "חללת לארץ נזרו", ולא דחיל סמא"ל מן קודשא בריך הוא דאיהי שמים ואחריב ביתא בשתא ארבע מאה ועשרין לבנין ביתא תמני מאה ועשרין ותשע באלף רביעתא למולדא דתהו מוצאי שביעית הוה ואחריב ביתא זמנא דזמינא לפורענותא.  כד חריב ביתא ברישא, מוצאי שביעית הוה, ומוצאי שבת הוה, ותשעה באב הוה, וכן בתנינא, ומזמנא דשריאו למימני שמיטין ויובלין, ארבע מאה וארביסר כד קם ביתא, עד שנין אלף ותשע מאה ותלתין ותמני בתר חורבן ביתא, סליק תרין אלפין ותלת מאה וחמשין ותרין שנין, ואשתכח בהון ארבעין ותמני יובלא מנינא דיובל, וביובלא אלין תלת מאה ותלתין ושתא שמטין. חמשין ותשע שמיטין, דבהון ארבע מאה ותליסר שנין, רמזא דמלתא הזא"ת, אימני כד קם ביתא ובתשעה באב בחדא שתא דשביעתא שתין אחריב מקדשא, ואפסקו למימני, ומאתן ושבעין ושבע שמיטין דלא אמני.  רזא דהא "הלא הו"א כמו"ס עמד"י" מנא מנא חושבנא דדין בדרכא ידועא לחכימיא ותשתכח כדקא יאות, הדא אמרה בדרכא דגמטריאות פרפראות לחכמה, וברם רזא דא סוד ה' ליריאיו, דלאו בלאותא דרזא דמהימנותא, ובריש יובלא דארבעין ותשע, חרותא דיובלא ארבעין ותמני, בשתא שבע מאה ושתין ותמני באלף שתיתיאה, יובלא רבתא ויתבון עמא קדישא באחסנתיהון, ובההוא זמנא סליק ה' על דרגא דיליה דאיהי שש מעלות לכסא וגומר.  ה' חמשת אלפים לבריאת עולם, ו' אלף הששי ברמ"ח ובשמאלא דתמן לבא ליטול נוקמין מאומין דעלמא ורזה דמלה "כי יום נקם בלבי".  בשתא קדמאה בטרן שמטיא תליתאה ביובלא ום תליתאה.

 

אמר זעירא באלפא ביתא תנינא כתיב "צעק לב"ם" וכו' "חמ"ת בת ציון הרדי כנחל דמעה" וכו' "אל תדום ב"ת עינך" וכו' וי וי דהאי מלכו די נחשא, מלכותא חשוכא דאתחשבו נהורין דאתמר בה "וחשך על פני תהום", ופסקו חזוון נביאיא מלכו די תשלט בכל ארעא, ושלטן יהיב לה, לאדכרא מלכוותהון בשטרא, וארכו בחיין יהיבת לה, אלפין ותלת מאה, עד זמן ועדן שבע מאה וארבעין ותמני באלך שתיתאה, ועד זמנא דא הוא מועד מועדים וחצי מחורבן מקדשא קדמאה, ותלתא זמנין סתר ופלג, כדכתיב "והסתרתי פני מהם", "ואנכי הסתר אסתיר פני", אסלק שכינתי מנהון ארונא דקודשא ואוריא ותומיא, דלא הוון במקדשא תנינא, ועד זמנא דפורקנא דידועא לחכימיא, "אז תר"ן לשון אלם", "וקרקר כל בני ש"ת" באלף שתיתאה.  ובשבועות יפקון בזכותא דמשה דאיהי מתן תורה, רחמי וביה "כנשר יעיר קנו", באלף הששי ברמ"ח בושמאלא דתמן לבא, ברמ"ח שנין בתרא דאמציעותא דאיהי ת"ק שנין דסלקין לחדא, "תשמ"ח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'", ורזא דמלה "כי יום נקם בלבי" ודאי אתכלילין בעמודא דאמציעותא, עמודא דאמציעותא מתמן אתייהיבת אורייתא דאיהו כלילא דימינא ושמאלא, בחמ"ת תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", ובההוא זמנא "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", אור דעינא הוא עמודא דאמציעותא, בת עין ביתא דילה, בההוא זמנא שכינתא עלאה "כנשר יעיר קנו" דאיהו ירושלם.  ובספרא דגברא חמודא קחזינן בתרין עדנין בשתא שית מאה וארבעין ותשעין באלף שתיתאה, ערב בקר ונצדק קדש, עד זמנא דא "ותשלך אמת ארצה" "תת וקדש וצבא מרמס" "אלפים ושלש מאות" מזמן פקודא קדמאה לגלוותא על ידא משיח נגיד.  וי וי מהאי זמנא דיתי ערבאי קטפאי בשתא ארבע מאה באלף חמשאה, "ולתת שקוץ שמם" על אתר קדש קודשין, ולבני ביתא ועמא טמאה יעלון פגריהון בהאי ביתא זמנא ידועא אלף מאתן ותשעין.  בההוא זמנא עשן יתר לגבי שמאלא לאעברה מתמן סמא"ל ומיד סליק עשן אחרא דאיהו עשן הקטרת לקטרא ולקרבא ימינא בשמאלא דעמודא דעשן איהו עמודא דאמציעותא, איהו עשן הקטרת, "בזאת יבא אהרן אל הקדש", קץ הימין והמשכילים יבינו מאירי בריח התיכון, עוברא דדשא סת"ר סתום וחתם קץ הימין עד ע"ת קייץ משו"מרים לבק"ר שמרי"ם לבק"ר בתרין יומין מקדמת יומא דחורבנא נפקת מלתא בסופא "עצר"ת תהיה לכם", "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" "והמשכילים יבינו ויזהירו כזהר הרקיע".  בשביעי לעצרת, שבת שבתון, ובההוא זמנא דיתבני בניינא על ידא דקודשא בריך הוא לעילא ותתא, אתמר בשבינתא עלאה ותתאה: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים",

 

ישמחו השמים ותגל הארץ

אשרי המחכה ויגיע

דניאל יב:ט - ויאמר לך דניאל, כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ.  
דניאל יב:י - יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל רשעים, והמשכלים יבינו.
דניאל יב:יא - ומעת הוסר התמיד, ולתת שקוץ שמם, ימים, אלף מאתים ותשעים.
דניאל יב:יב - אשרי המחכה, ויגיע לימים  אלף, שלש מאות שלשים וחמשה.
דניאל:יג - ואתה, לך לקץ, ותנוח ותעמד לגרלך, לקץ הימין.

פסוקים אלה בסוף ספר דניאל מהווים תשובה מאת מלאך ה' לדניאל על שאלתו "מה אחרית אלה", ולכן הם צריכים להיות תשובה אשר אפשר להבינה.  יש כמה שאלות ערקיות שהפסוקים מעוררים:

• מתי זה "עת הוסר התמיד"?
• מתי זה "לתת שקוץ שממ"?
• הימים הנזכרים כאן הינם ימים או שנים?
• מהו עצם הסתימה וחתימה שעשה דניאל כפקודת המלאך?
• האם 1290 ו1335 הם שני מניינים נפרדים או מניין אחד?

כדי למצוא תשובה, נבדוק את הכתוב בהקדמה לתיקוני זוהר דף ד' עמוד ב':

מיד דאסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, דאינון שבעין שנין, בתר אלף ומאתן שנין, דאתחרב בי מקדשא, ואית דחשיב לון משבוטל התמיד, בגין דבדרגא דיעקב תליא קץ דפורקנא, דדרגיה אמת, הדא הוא דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, דאיהו סימן אלף מאתים תשעים, ואית דאוסיף ביה ב', קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אוף הכי ארץ, אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיימא בהון אמ"ת מאר"ץ תצמח, כד יהון לבר כחושבן אר"ץ, אבל גזר דינם שבעים שנים:

תרגום:

מיד שהסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, וגבלל זה, לימדו בעלי המשניות, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שהם שבעים שנים, אחרי האלף ומאתים שנים, שנחרב בית המקדש.  ויש שמחשבים אותו מהזמן שבוטל התמיד, משום שבדרגה של יעקב תלוי קץ הגאולה, שדרגתו אמת, וזה משכתוב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, שזה סימן לאלף מאתים תשעים, ויש שמוסיפים עוד שתים, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אף כאן ארץ (ראשי תיבות) אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיים בהם אמ"ת מאר"ץ תצמח, כשיהיו בחוץ, כמו חשבון אר"ץ, אבל גזן דינם שבעים שנים.

לפי פירוש והגהות הגר"א, התיקוני זוהר פה אומר לנו בפשטות ככה:

• בית שני נחרב בשנת 3828 (בזוהר, הולכים לפי מניין השנים של הסדר עולם רבא)
  
• אחרי החורבן, יש 1290 שנים.  ויש שמחשבים משבוטל התמיד, הרי 20 שנים לפני כן בשנת 3808.
  
• ויש שמוסיפים עוד 2 שנים, כלומר מה1290, מורידים רק 18 שנים, ולא 20.
  
• ולכן, מעת החורבן, 3828, יש להוסיף 1272 שנים, שהם 1290 שנים מעת הוסר התמיד, ואז נגיע לשנת 5100.
  

יש בעיות עם זה, כפי שהמציאות מוכיחה, עוד לא הגיעה הגאולה.  אבל נסיק מזה מסקנות לגבי שאלותינו מקודם:

• עת הוסר התמיד קשורה להפסקת קרבן התמיד בבית המקדש, כפי "פשט" הדברים.
• הימים הנזכרים הינם שנים, ולא ימים כפשוטם.

אבל בעיה יש לגבי ההנחה שקרבן התמיד בבית שני בוטל 18 שנים לפני חורבן בית שני: המרד של עם ישראל ברומאים לא התחיל יותר מעשר שנים לפני החורבן.  יתר על זה, כתוב "ומעת הוסר התמיד", ולשון הוסר יכול להוות לשון עבר, דבר שקרה לפני מתן הנבואה לדניאל.  בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון בשנת 3339 (לפי מנייננו).  לפי הסדר עולם רבא, 18 שנים לפני החורבן, עלה נבוכדנצאר הרשע לירושלים.  הנחה שזה גרם הפסקת התמיד לא מפתיעה במיוחד.

• 3339+1272 = 4611, 851 למניינם.
  

בספרי תולדות העולם בידינו, לא קרה שום דבר בשנה זאת שיש להדגיש.  אבל השנה 3339 היא שנת החורבן רק לפי המניין המסורתי.  בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון לפי המדעים, 164 שנים לפני מנייננו שהוא 3175 בלוח העברי.

• 3175+1272 = 4447, 687 למניינם.

בספרי תולדות העולם בידינו, ובספרי תולדות ארץ ישראל בפרט, אנו מוצאים שזו שנת התחלת בנין כיפת הסלע בהר הבית.  אם כן, אנו מוצאים פשט פשוט של הפסוק בדניאל:

• מעת הוסר התמיד - הפסקת קרבן התמיד על ידי הבבלים בבית ראשון.
• תת שקוץ שמם - בנין כיפת הסלע.

אם כן, אנו רואים מהי הסתימה וחתימה שציוה המלאך על דניאל: המניין המסורתי לפנינו מסתיר מעם ישראל את קיום החלק הראשון מנבואה זאת.

החלק הבא, הוא עוד עומד לפנינו.  מאחר ומצאנו את משמעות הפסוק הראשון, וה1290 כבר התקיים, זה נותן לנו תשובה לגבי השאלה האחרונה: האם המספרים 1290 ו1335 הם מניין אחד או שני מניינים.  לפי זה, והעובדה שלא היתה גאולה לפני שנת 4500, המציאות מכריחה אותנו לבוא למסקנה שהם שני מניינים, אחד אחר השני.

אם 4447 מהווה סוף המניין הראשון, נשים את 4448 כהתחלת המניין הבא.

4448+1335 = 5783

אשרי המחכה, ויגיע לימים  אלף, שלש מאות שלשים וחמשה.