יום ראשון, 20 ביוני 2010

מאיילת השחר עד שתנץ החמה

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ד:ב:
אמר רבי חצנא מאיילת השחר עד שיאור המזרח, אדם מהלך ארבעת מילין.  משיאור המזרח עד שתנץ החמה, ארבעת מיל.  ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל?  דכתיב (בראשית יט) וכמו השחר עלה וגומר, וכתיב (שם) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה.  ומן סדום לצוער ארבעת מיל?  יותר הוון!  אמר רבי זעירא המלאך היה מקדר לפניהן הדרך.  ומניין מאיילת השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל?  כמו וכמו, מילה מדמיא לחבירתה. אמר רבי יוסי בי רבי בון הדא איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא.  זימנין דהיא מקדמא, וזימנין דהיא מאחרה. מאי כדון, כמין תרין דקורנין דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין . דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. מאי טעמא (מיכה ז) כי אשב בחושך, ה' אור לי. כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (שם) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה. 
מאמר הגאולה של הרמח"ל חלק א':
דע כי לגאלה נמצאו שני זמנים, ומצאנום בגאלת מצרים ובגאלת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להגלות במהרה בימינו.  ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה (מיכה ז, ח): "אל תשמחי איבתי לי" - זהו הזמן הראשון ונקרא "פקידה".  "כי אשב בחשך, ה' אור לי" - הוא השני, ונקרא "זכירה".
מאיילת השחר עד עלות השחר יש מהלך ארבעה מילין, ומעלות השחר עד שתנץ החמה, יש עוד מהלך ארבעה מילין.  נראין לי הדברים שאיילת השחר היא הפקידה והנץ החמה מהווה הזכירה, וכל מיל הוא זמן של שמיטה אחת, שבע שנים.  ולכן ארבעה מילין, הרי כ"ח שנים, כמחזור הגדול של החמה.  ובגלל ה"וכמו" של "וכמו השחר עלה", יש שני מחזורים של החמה בין הפקידה לזכירה, נ"ו שנים, תשכ"ז לתשפ"ג.

יום רביעי, 24 בפברואר 2010

מדרש כי תזריע

יב:א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אל משה – דווקא אל משה, כי הסוד נקרא אורייתא דמשה.

ב. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.

אל בני ישראל – ולא לאומות העולם, מכאן אסמכתא למה שאמרו בכתובות קי"א בעניין השבועות שלא יגלו את הקץ.
זכר – לרמז על ו' קצוות, שהן כנגד שיתא אלפי שנין שהן הארבעים יום המוזכרים כאן.
וטמאה שבעת ימים – כל טומאה צריכה התטהרות.  מה שבעת ימי טמאה, יש שבעת ימי התטהרות בשיתא
אלפי שנין מתוך הארבעים יום, שזה אלף וחמשים שנה. כנגד הטומאה, יעמדו שלשת בתי מקדש בהר הבית לתיקון.
כימי נדת דותה תטמא – מה טומאה כאן מביאה התרחקות, התטהרות כאן מביאה התקרבות לשכינה.

ג. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

וביום השמיני – מרמז על עטרת היסוד שמתחילה להתגלות לקראת סוף ימי טהרה.

 ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.

ושלשים יום ושלשת ימים – כאן נגזר ימי גלותינו ממקום המקדש.
תשב – כאן שבועה על ישראל שלא ימרדו באומות העולם.
בדמי טהרה – שאין צורך בתיקון של התטהרות במקדש.
בכל קדש לא תגע – כאן שבועה לאומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי, כלומר אמר להם לא ליגע בעם קדשו.
ואל המקדש לא תבא – מכאן שעל ישראל לא לעלות בחומה להר הבית.
עד מלאת ימי טהרה – מה לעיל אצל רבקה וימלאו ימיה ללדת ותלד מיד, אף כאן, עד מלאת ימי טהרה, שיבואו ישראל לבנות מקדש מיד בתום ימי טהרה.

יום שלישי, 7 ביולי 2009

יום הששי

יש בידינו מסורת יהודית קדומה, מבוססת על תהלים צ:ד, שששת הימים בהם נברא שמים וארץ הם רמז לששת אלפי שנים של תולדות בני אדם. ראה תלמוד בבלי סנהדרין צז עמוד א', רמב"ן לבראשית ב:ג, ופרק א' לספרא דצניעותא. מכל ימי בראשית, תיאור מפורט לפי שעות היום יש לנו רק על יום הששי, במפורש בכמה מקומות.

חוץ מתיאור לפי שעות היום, יש לנו שתי מסורות לגבי כיצד סופרים את אותן השעות. בפרקי דרבי אליעזר (ברוב המהדורות, פרק מ"ח, ואחרות במ"ז), מובא ששעה אחת הוא אלף שנים בשנים עשר חלקים, 83 שנים ושליש שנה. בשעות הלילה אין מעשה בריאה, ולכן לא באים בחשבון.

לעומת זאת, בספר קול התור, האלף הששי מחולק לעשרים וארבעה חלקים, כל שעה 41 שנים ושני שלישי שנה. אור הבוקר זורח משנת 5500 ואילך.

עלינו להבין שאלו ואלו דברי אלקים חיים. למיפוי נכון של רעיון זה יש השלכות חשובות לימינו.

12 שעות באלף הששי

שעה ראשונה - 5000 - 5083.33 - הוצבר עפרו - אחרי אלף החמישי שכולו גלות, כל היום דוה, התגלות הזוהר.
שעה רביעית - 5250 - 5333.33 - נזרק בו נשמה - תורתו של האריז"ל הגיעה לעולם.
שעה שביעית - 5500 - 5583.33 - נזדווגה לו חוה - זמן פירוד בין תרין המשיחין.
עשירית 5750 - 5833.33 - סרח (כלומר חטא) - מובא בקבלה שהשורש בחטא אדם הראשון הוא אותו שורש כמו הערב רב. בנוסף, מובא בשער הגלגולים שבדור האחרון, יתגלגל דור המדבר עם הערב רב. בקול התור, מובא שהדור לפני הסוף מסתיים בשנת 5750. הרמז הוא לגלגול דור המדבר לאחר מכן. הכוונה בזה שהשעה העשירית היא השעה שבו עלינו לתקן את המעוות, לתקן את החטאים שנעשו במדבר.

סיפור ה12 שעות הוא על עם ישראל עם תרין המשיחין בראש, במטרה להביא תיקון למה שנפגם בגן עדן בהתחלת הסטוריה על ידי תיקונים למה שנפגם בדור המדבר. ולכן חובה היא עלינו ללמוד טוב את הנעשה במדבר על מנת לתקנו, ולא ליפול בבור שוב.

24 שעות באלף הששי

בביאורו לפרק ה' לספרא דצניעותא, מסביר הגר"א שששת הימים של מעשה בראשית מרמזים על התפתחויות מסוימות בעולם העליון. הנה ציטוט:
וביום ו' תוצא הארץ כו' עולם הבריאה. ואח"כ שנשלם הכסא נעשה האדם תיקוני נוקבא ונסירתה. ואח"כ זו"נ דבריאה וזיווג זו"נ כמש"ל
ונודע לנו שכוונתו לשעות היום, כמו שהוא כותב במפורש אחר כך:
ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו' ימים כמש"ל פ"א שתא אלפין שנין תליין בשתא קדמאי. וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגין בו' אלפים כל א' ביומו ובשעתו. ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה
הרעיון הפשוט הוא שכל התיקונים המוזכרים מהווים מפה להסטוריה, והמפה לפי שעות הימים. מובא במקומות אחרים, כמו פתחי שערים לר' יצחק אייזיק חבר, שהנסירה, המקבילה לעשיית חוה מאדם הראשון, היא מיד לפני הגאולה.

שעה שביעית - 5750 - 5791.66 - נזדווגה לו חוה - הנסירה. זה לא בהכרח שהתהליך שטוח על פני השעה בשלמותה, אלא שקורה בתוכה.

תהליך הנסירה בקיצור:

בזמן הספירה לטצ"ץ, ז"א ונוקביה עומדים אחור באחור, ונוקבא מקבלת אור מאבא. בעת הנסירה, יסלק אבא את אורותיו למעלה למעלה, וחושך יכסה את הנוק'. בגלל חושך זה, כל הגבורות הולכות אליה מז"א, והס"א מתחזק ותובע דין. האור של אבא עולה עד שהוא מאיר באימא, ואז היא נותנת מוחין לז"א.

נראה שזמן החושך מתחיל, שמרומז בשער מאמרי רשב"י, פרשת וארא, בחצי הראשון של שנת 5772, כשנתייםמעכשיו בשתלום תק"ו ופלגא מימינא. כידוע, השכינה הולכת לגלות איתנו. ראה רש"י לדברים ל:ג. ולכן החושך שבא לשכינה יתבטא כחושך על עם ישראל בארצות הגולה. סכנה גדולה עומדת לפנינו.

האור שיאיר באימא יבוא בשנת היובל, שיובל מסטרא דאימא. לידת המוחין תהיה בזמן עטרת היסוד, ואז הנוקבא למעלה חוזרת פנים בפנים, ולמטה השכינה חוזרת לציון בזמן תשלום תק"ו ופלגא משמאלא.

הנסירה היא כאב נצרך שמביא את הגאולה השלמה, אם לא כבר זכינו במעשינו הטובים לגרום לאותם התיקונים למעלה. הנסירה תקרה, אין דרך להמלט מה"די אן איי" של זמן. השאלה היא אם ידחפו אותנו מגלות או אם נעשה כך בבחירתנו לפני בוא החושך. אם נזכה, נתקן את חטא המרגלים.

יום שבת, 21 במרץ 2009

תמצית דברים על ברכת החמה

כל הדברים הכתובים כאן הם מובאים באריכות יותר כאן באנגלית.

לפי ההלכה הפשוטה, נקום מוקדם ערב פסח כדי לברך "עושה מעשה בראשית" אחרי ראית השמש.  ההלכה הפשוטה אומרת שכל כ"ח שנים אחרי שנה 1, מברכים הברכה הזאת, כי באותו זמן, החמה חוזרת למיקומו בשמים אשר בו נברא באותה שעה בשבוע שנברא שהיא שעה ראשונה ליל רביעי.

ברצוני להרחיב כאן, לפי המקור הגדול לענין מחזור החמה, והוא פרקי דרבי אליעזר פרקים שש ושבע.

בפרק ו' של פרקי דרבי אליעזר, מתואר מחזור החמה.  בכל שנת חמה יש שלוש מאות ששים וחמשה ימים ורביע יום (וזה לפי תקופת שמואל).  אם תקופת ניסן (האקווינוקס של האביב) נופלת בתחילת הלילה, בשנה הבאה היא תיפול בחצי הלילה, וכן הלאה.  אחרי ארבע שנים, תקופת ניסן תחזור לתחילת הלילה, וזה נקרא מחזור קטן של החמה.  אבל בכל זאת, תקופת ניסן לא נופלת באותו לילה כפי שנפל בראשונה.  כדי לחזור לאותו הלילה, צריך שבעה מחזורים קטנים של החמה, ולכן רגע של תקופת ניסן חוזרת למקומו בשבוע אחת לכ"ח שנים.

לכל זה אין כל כך חידוש.

אחרי זה, פרקי דרבי אליעזר נכנס לענין הלבנה.  מובא שבין מולד למולד יש עשרים ותשעה ימים, שתים עשרה שעות, ותשצ"ג חלקים, בדיוק כפי שמובא בגמרא.  ואם כן, שנת לבנה הוא פי שתים עשרה, כלומר שלש מאות חמשים וארבעה ימים, שמונה שעות, ותתע"ו חלקים.  והנה הפלא: חז"ל מראים לנו שהם יודעים בדיוק אורך שנת לבנה, והם בונים מחזור קטן של לבנה ככה אם אי דיוק בולט: 

1.  קח שנת לבנה
2.  תזרוק את החלקים, ותקבל אורך שנה שמסתיים בשמונה שעות, שהוא שליש יום.
3.  אורך שנה זה פי שלוש מחזיר אותנו שוב לתחילת הלילה, ולכן מחזור קטן של לבנה הוא שלוש שנים, ומחזור גדול של לבנה הוא כ"א שנים.

ממשיך הפרקי דרבי אליעזר:  עכשיו יש לנו שני מחזורים, הלבנה של כ"א שנים והחמה של כ"ח שנים.  כל כמה זמן הם נפגשים?  כל שמונים וארבע שנים, שזהו שעה אחת של הקדוש ברוך הוא.

בעיות בולטות:

1.  מחזור הלבנה, כפי שראינו, בנוי מאי דיוק בולט, אחרי רמה גבוהה של דיוק מקודם בחישוב שנת הלבנה.
2.  שנת הלבנה אין לה עיבור, ולכן כל שנה מתרחקת שנת חמה משנת לבנה כעשרה ימים, עד שאחרי שמונים וארבע שנים הם בכלל בהפרש של כמעט אלף ימים!
3.  בפרק מ"ח של פרקי דרבי אליעזר, מובא ששיעבוד מצרים היה שמונים ושלש שנים ושליש שנה, שזה אלף שנים מחולק לשנים עשר חלקים, שזה שעה אחת של הקדוש ברוך הוא.  אם כן, הם כבר ידעו ביתר דיוק את המספר, אם כן למה עשו כל המתמטיקה ככה כדי להביא אותנו רק לזה?

אלא שכל המדרשים האלה הם כיסוי למחזורים אחרים.

1.  כפי שניתן לראות את הכ"ח כארבע שנים שבע פעמים, גם ניתן לראות את זה להיפך, שבע שנים ארבע פעמים.  שבע שנים הם המחזור של כוכבי הלכת.  כלומר אם תקופת ניסן נופל בשבתאי השנה, לא תיפול שוב בשבתאי כי אם אחרי עוד שבע שנים.  וכן מחזור זה מרומז במסכת עירובין דף נ"ו עמוד אלף.
2.  אם מחזור קטן של חמה הוא ארבע שנים ושל לבנה שלוש שנים, אז הם נפגשים אחת לי"ב שנים.  ראה ששיתא אלפי שנין, אפשר לחלק לחמש מאות מחזורים של שתים עשרה שנים.  מחזור של י"ב שנים מובא כאורך מחזור של צדק.  אם תסתכל בשעות תקופת ניסן, אחרי כל שש שנים הוא מתקדם שש שעות בשבוע, ואחרי שתים עשרה שנים הוא מתקדם יום שלם.  כלומר יש חמש מאות "ימים" בשיתא אלפי שנין.  לעוד מקרים של חמש מאות, ראה ירושלמי ברכות א:א, זוהר וירא כ"ז והאריז"ל שם, וספר קול התור.

המחזורים האלה מהווים התחלה לחישובי קץ בחז"ל שכוללים אלה שמובאים בזוהר.  הסיבה שברכת החמה אינה תואמת את המציאות האסטרונומית היא לא שחז"ל לא ידעו מדע, אלא שלא כיוונו לקבוע דבר על המציאות האסטרונומי אלא שרצו לכסות סודותיהם על הבנתם על העולם כולו.

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

צמיחת המשיח

כפי שכתבתי, שנת תש"ח, 5708, היא שנת התחלה.  אם כן, מה בדיוק מתחיל?  אנחנו רואים שהיא לא גאולתנו המיוחלת. התשובה בדברי המלאך בפרק ח' של ספר דניאל, "ונצדק קדש".  עם קדש, עם ישראל, נצדק.  אבל, אם היינו ברמה של זוכה, הגאולה כבר היתה מאחרונו.  אלא הענין שאנחנו באים להיות זכאים על ידי התעוררות זכות אבות, מעת קום המדינה.

קול התור פרק ב' חלק ב' סימן ב'

התפקיד הכללי של שני המשיחין מב"י ומב"ד יחד בכל הדורות הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עשו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של מב"י נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של מב"ד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדוגות של עשו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב.

הענין של הערב רב הוא לחבר בין (עם) ישראל, שהוא הקו האמצעי, לקליפות הימין (ישמעאל) ושמאל (עשו).  אם כן, הערב רב אינו עומד באמצע על הקו האמצעי עצמו, אלא מחולק לשתיים, החלק השמאלי, הערב רב, מחבר לעשו, והחלק הימיני, הערב זעיר, מחבר לישמעאל.  הערב רב, עניינו דומה לעשו, גשמיות מושחתת, והערב זעיר, עניינו כמו ישמעאל, רוחניות מושחתת.

קול התור פרק ב' חלק א' סימן קנא

קנא) שומע יוסף (בראשית מ"ב) - בפסוק והם לא ידעו כי "שמע יוסף" (לפי הכתיב בלי ו') בגימט' "משיח בן יוסף". היינו שאחיו לא ידעו את יעודו של יוסף שהוא משיח בן יוסף. כבר ביאר רבנו את מחשבתם הראשונה של אחי יוסף, הם ידעו כשירדה נשמתו של אברהם אבינו לעולם נתדבקה בו קליפת הימין ע"כ יצא ממנו ישמעאל להפריד ממנו את הקליפה, וכשירדה נשמתו של יצחק אבינו נתדבקה בו קליפת השמאל ע"כ יצא ממנו עשו להפריד ממנו את הקליפה, וחשבו שהקליפה האמצעית נתדבקה ביעקב שהוא בקו האמצעי, ואחרי שראו כי יוסף מתנהג במדות של גאווה חשבו בודאי כי יוסף הוא הקליפה שנפרד מיעקב. והם לא ידעו את קדושתו ויעודו הגדול של יוסף להכשרת הגאולה.
יש משל בחיי האבות.  אברהם אבינו, צד הימין, הוא משל למשיח בן דוד.  יצחק אבינו, השמאל, הוא משל למשיח בן יוסף.  יעקוב אבינו, האמצעי, הנקרא ישראל סתם, הוא משל לעם ישראל.  זמן כריתת הקליפות בדור האחרון הוא לפי מה שמוזכר פה עם לידת עשו וישמעאל הם, שלשת האבות נולדים בעת קום המדינה.

אברהם אבינו
  • יצא מאור כשדים בגיל 70 (ראה סדר עולם רבא והגר"א שם)
  • עלה לארץ בגיל 75
  • הוליד את ישמעאל בגיל 86
יצחק אבינו
  • הוליד את עשו ויעקוב בגיל 60, אבל "ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו", עדיין הבכורה שייכת לעשו.
  • בניו הלכו בדרכם בזמן בר מצוה שלהם, כשהיה יצחק בן 73, ראה בראשית רבא.
  • הבכורה עברה ליעקוב עם מכירתו כשהיה יצחק בן 75
יעקוב אבינו
  • ברח מפני עשו אחיו בגיל 63
  • יעקוב חוזר שלם, עיר שכם, בגיל 98
כל התאריכים פה נשמכים קצת יותר משנה אחת, מפסח בשנה הראשונה לשבועות בשניה.  נשלב את התאריכים לעיל.
  • 5768-5769 - לידת עשו - התחלת כריתת קליפת השמאל.  ראה אנו כבר באמצע תקופה זאת, היא החלה עם נפילת אולמרט בתקופת העומר, ועליית אובמה.  אין זה מקרה: השמאל הישראלי נחלש, והשמאל האמריקני עלה לשלטון.  זה התחלת הסיכסוך בין השמאל דקדושה לשמאל דטומאה.
  • 5771-5772 - יצחק מצוה את יעקב לברוח מפני עשו - אל תהיו בגלות.
  • 5778-5779 - יציאת אברהם מאור כשדים - זה מסמל הנהגה משולבת בין יסוד ועטרת היסוד, וזה סוד חרן.
  • 5783-5784 - עלית אברהם אבינו לארץ בכלל, שכם בפרט - זה התחלת הנהגת עטרת היסוד לבד, הנהגת ימות המשיח.
  • 5783-5784 - עשו מוכר את הבכורה ליעקוב - עד אז, יהיה סוף קליפת השמאל.
  • 5794-5795 - לידת ישמעאל - עד אז, יהיה סוף קליפת הימין.
  • 5806-5707 - יעקוב שלם - יתכן שזה מסמל חיבור המשיחין.
ענין מיקום אברהם אבינו הוא סוד עמוק מאוד.  באלף הששי יש הנהגת יסוד, שהיא תהליך של מאה שנים, כמוזכר דרך רמיזה בזוהר פרשת וירא.  לפי החשבונות, הנהגת היסוד מסתיימת בשנת 5783, אבל התחלת הנהגת עטרת היסוד היא כבר בסוף שנת 5777.  אם כן, משנת 5778 עד שנת 5783 יש כסוג מעבר בין ההנהגות.

בתרגום יונתן לפרשת תולדות, כתוב שענין "וימלאו ימיה ללדת", הוא שההריון של רבקה היה שלם במאתים ושבעים ימים.  אם כן, זה עומד להסתיים, לעניות דעתי, קצת יותר משבוע לפני מועד הבחירות הכלליות.  זמן יהיה לנו לעד.

קול התור פרק א':

כג) עוד יוסף חי. גם האבות ורבים מנביאי ה', מלכי ישראל ורבים מהתנאים והאמוראים, רבים מגדולי ישראל ואנשי מעשה בכל הדורות היו בטוריא דמשיח בן יוסף. הראשון היה אברהם אבינו בסוד "במה אדע כי אירשנה" וכנודע כל לשון ירושה שנאמר על ארץ ישראל הוא בטוריא דמב"י, וכן מרומז במלת "אירשנה" העולה בחושבנא "משיח בן יוסף". אברהם אבינו התחיל באתחלתא דגאולה הראשונה, היינו גאולת הקדושה של מטה שהיא באדמת ארץ ישראל. יצחק אבינו נכנס לטוריא דמב"י מיום העקידה. גם נרמז בשמו יצחק קץ - חי. יעקב אבינו, מיום שנאבק עם שרו של עשו, ויבא יעקב שלם. שלם, סכתה. יהודא מיום שהציל את יוסף. יוסף מיום חלומו הראשון. משה רבנו מיום שלקח עמו את עצמות יוסף. יהושע בן נון שהוא הראשון במלחמת ה' בעמלק.

  • יוסף - בזמן חלומותיו - בן 17 
  • יצחק אבינו בעקידה - בן 37
  • יהושע בזמן מלחמת עמלק - בן 42
  • אברהם אבינו בברית בין הבתרים - בן 75
  • משה רבנו בזמן בואו לדבר עם פרעה, בן 80.  אם כן, עד ניסן הבא, היה בן 81.
  • יעקוב אבינו בחזרתו לארץ כמוזכר לעיל - בן 98, ולכן לא שייך לדרשה זאת כפי שיבואר
אלה הם שנים בהן משיח בן יוסף סבל יסורים.
  • בן 17 - 5725-5726 - בט"ז אייז 5725, אלי כהן הי"ד נתלה בסוריה, הקריב את עצמו למען בטחון עם ישראל.
  • בן 37 - 5745-5746 - בח' כסלו 5746, יהונתן פולארד נדחה החוצה מהשגרירות הישראלית בארה"ב, ונעצר.  ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו.  עבודתו הצילה את עם ישראל.
  • בן 42 - 5750-5751 - בי"ז מרחשון 5751, מחבל ששייך לאוסמה בין לאדן יש"ו חיסל את רב מאיר כהנא הי"ד.  גם הוא, עבודתו היתה בתפקיד מב"י.
נשתמש בזה כדי לראות קדימה.
  • בן 75 - 5783-5784
  • בן 81 - 5789-5790
שתי שנים אלו מהווים סכנה לחיי משיח בן יוסף, ועלינו להגן עליו.

נתפלל שתמיד נוכל לעמוד בצד של האמת.

יום שני, 24 בנובמבר 2008

רמזי תש"ח

ספר דניאל, פרק ח'
יג - ואשמעה אחד קדוש מדבר, ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר, עד מתי החזון התמיד והפשע שמם, תת וקדש וצבא מרמס.
יד - ויאמר אלי עד ערב בקר, אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש.
יש מהמפרשים שאמרו שה"אלפים ושלש מאות" הכתוב כאן הם 2300 שנים.  ראה בפירוש רש"י לדוגמא.  השאלה, אם כן, היא באיזו שנה מתחילים לספור?  התשובה מרומזת בשני הפסוקים הראשונים בפרק:
א - בשנת שלוש, למלכות בלאשצר המלך, חזון נראה אלי, אני דניאל, אחרי הנראה אלי בתחלה.
ב - ואראה בחזון, ויהי בראתי, ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, ואראה בחזון, ואני הייתי על אובל אולי.
בלאשצר היה המלך האחרון למלכות בבל.  אם כאן, מוזר פה הזכרת שושן הבירה כאן.  איך יתכן שדניאל היה בשושן בעת שירותו בבבל?  אלא, הוא בא לרמז שהתחלת תקופת הנבואה היא בשנה שבה מלכות פרס מילאה רצון עליון בהשלמת בניין בית שני, בשנת 3408 לפי סדר עולם רבא.  אם כן, 2300 השנים התחילו אז, והסתיימו בשנת 5708 עם קום המדינה.

שעות יום הששי

מובא בקול התור שאנחנו יכולים להסתכל על האלף הששי במוקבל ליום הששי של ששת ימי הבריאה, שחמש מאות הראשונות הן הלילה, שבו לא היה מעשה בריאה.  ולכן, משנת 5500 עד 6000 יש הקבלה ל12 השעות של יום הששי, לפי סדר היום, והמדרשים מביאים לנו את קורות היום.

סנהדרין דף ל"ח עמוד ב':
א"ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום:
שעה ראשונה הוצבר עפרו (5500-5541.66)
שניה נעשה גולם (5541.66-5583.33)
שלישית נמתחו אבריו (5583.33-5625)
רביעית נזרקה בו נשמה (5625-5666)
חמישית עמד על רגליו (5666-5708.33)
ששית קרא שמות (5708-5750)
שביעית נזדווגה לו חוה (5750-5791.66)
שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה (5791.66-5833.33)
תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן (5833.33-5875)
עשירית סרח (5875-5916.66)
אחת עשרה נידון (5916.66-5958.33)
שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר (תהילים מט) אדם ביקר בל ילין (5958.33-6000)
לידת אברהם אבינו
ידוע שלפי הלוח העברי, אברהם אבינו נולד בשנת 1948.  בהסתכלות ראשונה, זאת השנה שבה קמה המדינה.  אבל זה נראה מאוד שטחי ומבוסס בלוח של חול.  אבל יש יותר לזה.

השנה שנולד אברהם אבינו - 1948
השנה של קום מדינת ישראל - 5708

משנת 1948 ועד שנת 5708, עברו 3760 שנים.  חצי סכום זה הוא 1880 שנים.

1948 + 1880 = 3828

3828, לפי הסדר עולם רבא, הוא שנת חורבן בית שני.

כלומר, 1948 היוותה התקדמות בעולם, 3828, לעומת זאת, היוותה חושך.  ועכשיו הגלגל חזר, אחרי עוד 1880 שנים, עם קום המידה.

הספר "אמרי בינה" - טקסט מלא

אמרי בינה


סדרא קדמאה – בטורא דסיני קלא נפיק ואמר "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו".  בשנין אלף ותשע מאה ותלתין ותמני בתר חורבן ביתא תתובון גבר לאחסנתי', ושתא בתר שנין אלין הוא יובלא רבתא, ויובלא משמט בשרויא בכן בקדמיתא יתובון עמא קדישא לאחסנתיהון.

 

אמר ליואה ודאי דא הוא ברירה דמלה: בשנת היובל בארבעין ותמני יובלא בשרויא באמצעותא בסופא בסופא ודאי כדאת אמר "אני ה' בעתה אחישנה", תא חזי חמשין ותשע שמיטין מנו עמא קדישא כד קם ביתא וכד חריב ביתא אפסקו למימני, ועד זמנא דפורקנא מאתן ושבעין ושבע שמיטין דלא אימני רזא דהא "הלא הוא כמוס עמדי", וי וי לון דאוריכנא פורקנא דשכינתא קדישתא עוד עדנין ופלג עדן סימנא אמת מאר"ץ תמצח.  אמ"ת: אל"ף מאו"ת תש"ע אר"ץ בתרין חושבנין ג"ש.

 

אמר נהוראי ודאי נהירין ויציבין מילין אלין וחושבנא דקרא הדין הכי הוא ודאי רמיזא פורקנא דעמא קדישא בהדין קרא וחבריא יודעין דא, ושתא בתר שנין אלין הוא יובלא רבתא, יציבא הא מלתא ונדעינה מהדא דגמרינן ותנינן ארבע מאה ותמני באלף רביעתא לשנין דאדם קדמאה דהיא ארבע מאה ותשע באלף רביעתא למולדא בהר"ד משתא דתהו דגמרינן מנביאיא שמא קדישא ודחילא ונפיק מן מ"ב אתוון בפתיחת אורייתא.

 

בראשית וב"הו ויאמ"ר ויב"דל

 

ודא איהו "פתחו לי שערי צדק אבא ב"ם", בארבעין ותרין אתוון דשמא מפרש למנדע כל את ואת על תקוניה והכי אוקמוהו מארי מתניתין ללב"י גליתי ולאבריי לא גליתי, לבי שם בן ארבעים ותרין, אורייתא דבכתב אתקריאת לבי, ואורייתא דבעל פה אתקריאת פומא.  מלבא לפומא לא גליא, ללבי גליתי דאינון שבעין ותרין סנהדרין, אבל אחרנין דאינון כשאר אברין אתמר בהון ולאבריי לא גליתי, ופורקנא בלבא תליה דאתמר ביה הלב רואה, ובגין דא "כי יום נקם בלבי", והא אוקמוה "חי ה' שכבי עד הבקר" אומאה בח"י דאיהי כליל ח"י ברכאן דצלותא דביה תליה פורקנא וביה אתגליה דאיהו יסוד חי עלמין אתמר ביה "והיו עיני ולבי שם כל הימים", אית מנהון דישראל עיינין הדא הוא דכתיב "והיה אם מעיני העדה", ואית מנהון לבא דאתמר בהו, הלב מבין לב יודע, ומבני יששכר יודע"י בינה לעתי"ם, עתי"ם במ' רבתי דמנצפ"ך סליק לחושבן תתר"ף חולקי שעה חושבנא דסיהרא, לבי גליתי לב"י בחושבן מ"ב לאיבר"י לא גליתי אינון רנ"ב שיעורא דקומה, שבע זמנין מ"ב סבובי סיהרא סלקין לחושבן יודע"י צד"ק סבובי סיהרא, וכד סליק חושבנא דדא יודעי צדק סלקין עמהון מ"ב סבובין שבת וינוחו ב"ם כל ישראל מקדשי שמך.  ובאסתלקותהון יסתלקו שאר סבובי סיהרא רנ"ב בר"ן יח"ד כוכב"י בוק"ר, דאינון רנ"ב איברין קומתא דאימא אם הבנים, ויסלקין צלותין ובעותין דישראל "ראה "נא "בעניינו, וכולהו עלמי יהון בחדוותא ושלמא בשלמתא, בזמנא ידועא לחבריא אמרו לצדיק כי טו"ב ש"א א"ת מספר בני ישראל ש"א סבובי סיהרא חרותא דיובלא ארבעין ושבע שרויא דיובלא יוב"ל, בההיא זמנא כל דינין אתכפין דאתמר בה "בלע המות לנצח", בההוא זמנא השתרר"ה דוי"ד מל"ך ישרא"ל ח"י וקי"ם וסיהרא תהוי בשלמתא, רזה דמלה "וה' ברך את אברהם בכ"ל", חושבן ב"ן דכורא, ודרור תהוי לדכורא עם נוקבא.  כמה צפרין מצפצפין בצלותון לגבי דאמהון דאיהו אימא קדישא, ועלה אתמר "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה", דא אימא עלאה יובל דאתמר בה "וקראתם דרור בארץ".

 

בשנין אלין סליקו בנ"י מבבלא ובנו מקדשא יקירתא ולבתר שית שנין סלק עזרא ומקדיש קדושתא דארעא קדושתא דלעלם, ולמימני שמיטין ויובלין על דעתא דרבי יהודא בר אלעאי דסבר שנת חמשין שתא דיובלא מימני לקדמיתא ולבתריתא. לשמיטא קדמיתא למיקרי שנת חמשין ולמעבדיה יובלא, ולבתריתא למהוי אתחלתא דשביעתא.  ובשתא ארבע מאה ועשרין לבנין ביתא אחריב ביתא, "והארץ הית"ה תה"ו ובה"ו".  כד אתחריב בית ראשון "וחש"ך ע"ל פנ"י תהו"ם".  כד אתחריב בית שני כחושבן הית"ה וגומר יהון בהיין (?) ארבע מלכותא דסליק לחושבן אש"ם אל"ף שמנ"ה מאות ושבעים וחמשה, "אשם אשם לה'", דיתאבידו מעלמא סמא"ל ובת זוגי' וכל בני ש"ת בשבע מאה באלף שתיתאה וארבע יתירין רמזא לארבע מלכותא דאוקמוה: תהו דא בבל, ובהו דא מדי, וחשך דא יון, על פני תהום דא אדום.  דבזמן שלטנהון סיהרא תהו מפגומו דילה ש' סבובין כחושבן והאר"ץ תרין יתירין רמזא לתרין מקדשין דאחרבו דאתמר בהו "והארץ הד"ם רגלי",  ודסלקין "תשל"ח רוחך יבראון ותחדש פנ"י אדמה", דבזמן שלטנהון אתמר בדוד מלכא "חללת לארץ נזרו", ולא דחיל סמא"ל מן קודשא בריך הוא דאיהי שמים ואחריב ביתא בשתא ארבע מאה ועשרין לבנין ביתא תמני מאה ועשרין ותשע באלף רביעתא למולדא דתהו מוצאי שביעית הוה ואחריב ביתא זמנא דזמינא לפורענותא.  כד חריב ביתא ברישא, מוצאי שביעית הוה, ומוצאי שבת הוה, ותשעה באב הוה, וכן בתנינא, ומזמנא דשריאו למימני שמיטין ויובלין, ארבע מאה וארביסר כד קם ביתא, עד שנין אלף ותשע מאה ותלתין ותמני בתר חורבן ביתא, סליק תרין אלפין ותלת מאה וחמשין ותרין שנין, ואשתכח בהון ארבעין ותמני יובלא מנינא דיובל, וביובלא אלין תלת מאה ותלתין ושתא שמטין. חמשין ותשע שמיטין, דבהון ארבע מאה ותליסר שנין, רמזא דמלתא הזא"ת, אימני כד קם ביתא ובתשעה באב בחדא שתא דשביעתא שתין אחריב מקדשא, ואפסקו למימני, ומאתן ושבעין ושבע שמיטין דלא אמני.  רזא דהא "הלא הו"א כמו"ס עמד"י" מנא מנא חושבנא דדין בדרכא ידועא לחכימיא ותשתכח כדקא יאות, הדא אמרה בדרכא דגמטריאות פרפראות לחכמה, וברם רזא דא סוד ה' ליריאיו, דלאו בלאותא דרזא דמהימנותא, ובריש יובלא דארבעין ותשע, חרותא דיובלא ארבעין ותמני, בשתא שבע מאה ושתין ותמני באלף שתיתיאה, יובלא רבתא ויתבון עמא קדישא באחסנתיהון, ובההוא זמנא סליק ה' על דרגא דיליה דאיהי שש מעלות לכסא וגומר.  ה' חמשת אלפים לבריאת עולם, ו' אלף הששי ברמ"ח ובשמאלא דתמן לבא ליטול נוקמין מאומין דעלמא ורזה דמלה "כי יום נקם בלבי".  בשתא קדמאה בטרן שמטיא תליתאה ביובלא ום תליתאה.

 

אמר זעירא באלפא ביתא תנינא כתיב "צעק לב"ם" וכו' "חמ"ת בת ציון הרדי כנחל דמעה" וכו' "אל תדום ב"ת עינך" וכו' וי וי דהאי מלכו די נחשא, מלכותא חשוכא דאתחשבו נהורין דאתמר בה "וחשך על פני תהום", ופסקו חזוון נביאיא מלכו די תשלט בכל ארעא, ושלטן יהיב לה, לאדכרא מלכוותהון בשטרא, וארכו בחיין יהיבת לה, אלפין ותלת מאה, עד זמן ועדן שבע מאה וארבעין ותמני באלך שתיתאה, ועד זמנא דא הוא מועד מועדים וחצי מחורבן מקדשא קדמאה, ותלתא זמנין סתר ופלג, כדכתיב "והסתרתי פני מהם", "ואנכי הסתר אסתיר פני", אסלק שכינתי מנהון ארונא דקודשא ואוריא ותומיא, דלא הוון במקדשא תנינא, ועד זמנא דפורקנא דידועא לחכימיא, "אז תר"ן לשון אלם", "וקרקר כל בני ש"ת" באלף שתיתאה.  ובשבועות יפקון בזכותא דמשה דאיהי מתן תורה, רחמי וביה "כנשר יעיר קנו", באלף הששי ברמ"ח בושמאלא דתמן לבא, ברמ"ח שנין בתרא דאמציעותא דאיהי ת"ק שנין דסלקין לחדא, "תשמ"ח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'", ורזא דמלה "כי יום נקם בלבי" ודאי אתכלילין בעמודא דאמציעותא, עמודא דאמציעותא מתמן אתייהיבת אורייתא דאיהו כלילא דימינא ושמאלא, בחמ"ת תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", ובההוא זמנא "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", אור דעינא הוא עמודא דאמציעותא, בת עין ביתא דילה, בההוא זמנא שכינתא עלאה "כנשר יעיר קנו" דאיהו ירושלם.  ובספרא דגברא חמודא קחזינן בתרין עדנין בשתא שית מאה וארבעין ותשעין באלף שתיתאה, ערב בקר ונצדק קדש, עד זמנא דא "ותשלך אמת ארצה" "תת וקדש וצבא מרמס" "אלפים ושלש מאות" מזמן פקודא קדמאה לגלוותא על ידא משיח נגיד.  וי וי מהאי זמנא דיתי ערבאי קטפאי בשתא ארבע מאה באלף חמשאה, "ולתת שקוץ שמם" על אתר קדש קודשין, ולבני ביתא ועמא טמאה יעלון פגריהון בהאי ביתא זמנא ידועא אלף מאתן ותשעין.  בההוא זמנא עשן יתר לגבי שמאלא לאעברה מתמן סמא"ל ומיד סליק עשן אחרא דאיהו עשן הקטרת לקטרא ולקרבא ימינא בשמאלא דעמודא דעשן איהו עמודא דאמציעותא, איהו עשן הקטרת, "בזאת יבא אהרן אל הקדש", קץ הימין והמשכילים יבינו מאירי בריח התיכון, עוברא דדשא סת"ר סתום וחתם קץ הימין עד ע"ת קייץ משו"מרים לבק"ר שמרי"ם לבק"ר בתרין יומין מקדמת יומא דחורבנא נפקת מלתא בסופא "עצר"ת תהיה לכם", "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" "והמשכילים יבינו ויזהירו כזהר הרקיע".  בשביעי לעצרת, שבת שבתון, ובההוא זמנא דיתבני בניינא על ידא דקודשא בריך הוא לעילא ותתא, אתמר בשבינתא עלאה ותתאה: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים",

 

ישמחו השמים ותגל הארץ

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008

אשרי המחכה ויגיע

דניאל יב:ט - ויאמר לך דניאל, כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ.  
דניאל יב:י - יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל רשעים, והמשכלים יבינו.
דניאל יב:יא - ומעת הוסר התמיד, ולתת שקוץ שמם, ימים, אלף מאתים ותשעים.
דניאל יב:יב - אשרי המחכה, ויגיע לימים  אלף, שלש מאות שלשים וחמשה.

דניאל:יג - ואתה, לך לקץ, ותנוח ותעמד לגרלך, לקץ הימין.
פסוקים אלה בסוף ספר דניאל מהווים תשובה מאת מלאך ה' לדניאל על שאלתו "מה אחרית אלה", ולכן הם צריכים להיות תשובה אשר אפשר להבינה.  יש כמה שאלות ערקיות שהפסוקים מעוררים:

  • מתי זה "עת הוסר התמיד"?
  • מתי זה "לתת שקוץ שממ"?
  • הימים הנזכרים כאן הינם ימים או שנים?
  • מהו עצם הסתימה וחתימה שעשה דניאל כפקודת המלאך?
  • האם 1290 ו1335 הם שני מניינים נפרדים או מניין אחד?
כדי למצוא תשובה, נבדוק את הכתוב בהקדמה לתיקוני זוהר דף ד' עמוד ב':
מיד דאסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, דאינון שבעין שנין, בתר אלף ומאתן שנין, דאתחרב בי מקדשא, ואית דחשיב לון משבוטל התמיד, בגין דבדרגא דיעקב תליא קץ דפורקנא, דדרגיה אמת, הדא הוא דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, דאיהו סימן אלף מאתים תשעים, ואית דאוסיף ביה ב', קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אוף הכי ארץ, אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיימא בהון אמ"ת מאר"ץ תצמח, כד יהון לבר כחושבן אר"ץ, אבל גזר דינם שבעים שנים:
תרגום:
מיד שהסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, וגבלל זה, לימדו בעלי המשניות, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שהם שבעים שנים, אחרי האלף ומאתים שנים, שנחרב בית המקדש.  ויש שמחשבים אותו מהזמן שבוטל התמיד, משום שבדרגה של יעקב תלוי קץ הגאולה, שדרגתו אמת, וזה משכתוב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, שזה סימן לאלף מאתים תשעים, ויש שמוסיפים עוד שתים, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אף כאן ארץ (ראשי תיבות) אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיים בהם אמ"ת מאר"ץ תצמח, כשיהיו בחוץ, כמו חשבון אר"ץ, אבל גזן דינם שבעים שנים.
לפי פירוש והגהות הגר"א, התיקוני זוהר פה אומר לנו בפשטות ככה:
  • בית שני נחרב בשנת 3828 (בזוהר, הולכים לפי מניין השנים של הסדר עולם רבא)
  • אחרי החורבן, יש 1290 שנים.  ויש שמחשבים משבוטל התמיד, הרי 20 שנים לפני כן בשנת 3808.
  • ויש שמוסיפים עוד 2 שנים, כלומר מה1290, מורידים רק 18 שנים, ולא 20.
  • ולכן, מעת החורבן, 3828, יש להוסיף 1272 שנים, שהם 1290 שנים מעת הוסר התמיד, ואז נגיע לשנת 5100.
יש בעיות עם זה, כפי שהמציאות מוכיחה, עוד לא הגיעה הגאולה.  אבל נסיק מזה מסקנות לגבי שאלותינו מקודם:
  • עת הוסר התמיד קשורה להפסקת קרבן התמיד בבית המקדש, כפי "פשט" הדברים.
  • הימים הנזכרים הינם שנים, ולא ימים כפשוטם.
אבל בעיה יש לגבי ההנחה שקרבן התמיד בבית שני בוטל 18 שנים לפני חורבן בית שני: המרד של עם ישראל ברומאים לא התחיל יותר מעשר שנים לפני החורבן.  יתר על זה, כתוב "ומעת הוסר התמיד", ולשון הוסר יכול להוות לשון עבר, דבר שקרה לפני מתן הנבואה לדניאל.  בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון בשנת 3339 (לפי מנייננו).  לפי הסדר עולם רבא, 18 שנים לפני החורבן, עלה נבוכדנצאר הרשע לירושלים.  הנחה שזה גרם הפסקת התמיד לא מפתיעה במיוחד.
  • 3339+1272 = 4611, 851 למניינם.
בספרי תולדות העולם בידינו, לא קרה שום דבר בשנה זאת שיש להדגיש.  אבל השנה 3339 היא שנת החורבן רק לפי המניין המסורתי.  בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון לפי המדעים, 164 שנים לפני מנייננו שהוא 3175 בלוח העברי.
  • 3175+1272 = 4447, 687 למניינם.
בספרי תולדות העולם בידינו, ובספרי תולדות ארץ ישראל בפרט, אנו מוצאים שזו שנת התחלת בנין כיפת הסלע בהר הבית.  אם כן, אנו מוצאים פשט פשוט של הפסוק בדניאל:
  • מעת הוסר התמיד - הפסקת קרבן התמיד על ידי הבבלים בבית ראשון.
  • תת שקוץ שמם - בנין כיפת הסלע.
אם כן, אנו רואים מהי הסתימה וחתימה שציוה המלאך על דניאל: המניין המסורתי לפנינו מסתיר מעם ישראל את קיום החלק הראשון מנבואה זאת.

החלק הבא, הוא עוד עומד לפנינו.  מאחר ומצאנו את משמעות הפסוק הראשון, וה1290 כבר התקיים, זה נותן לנו תשובה לגבי השאלה האחרונה: האם המספרים 1290 ו1335 הם מניין אחד או שני מניינים.  לפי זה, והעובדה שלא היתה גאולה לפני שנת 4500, המציאות מכריחה אותנו לבוא למסקנה שהם שני מניינים, אחד אחר השני.

אם 4447 מהווה סוף המניין הראשון, נשים את 4448 כהתחלת המניין הבא.

4448+1335 = 5783

אשרי המחכה, ויגיע לימים  אלף, שלש מאות שלשים וחמשה.

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

הקבלות בין גאולת מצרים לימות המשיח

בפרשת תזריע, מלמדת התורה על אשה שיולדת, ומצביה לגבי טמאה וטהרה.  אם היא יולדת בן, היא טמאה, והדם טמא כשאר דם נדה.  טמאה זאת נמשכת שבעה ימים, ולאחר מכן היא במצב של דם טוהר, כלומר כל דם הזב ממנה בחזקת טהרה.  מצב דם הטוהר נמשך עוד שלשים ושלשה ימים.  סך הכל יש לנו ארבעים יום.

באו נחשוב על ארבעים הימים האלה כשטוחים על פני ששת אלפים שנה של עולם הזה.  אם כך, כל יום הוא 150 שנה.

  • 1050 שנים כנגד הדם הטמא אשר זקוק לתיקון של טיהור
  • 4950 שנים כנגד דם הטוהר, אשר אינו זקוק לתיקון

הטיהור הזה בא לידי ביטוי בעולם במצב הנקרא גדלות של זעיר אנפין.  לפי קבלת הרמח"ל, זמן הגדלות כבר היה בעבר והוא נחלק לשתים

  • גדלות א': זמן בית ראשון ובית שני
  • גדלות ב': זמן מתן תורה וימות המשיח

אם סך כל השנים יעלו בחשבון כ1050 שנים, פשוט נשליך את השנים שכבר חלפו, ונראה מתי, לפי זה, אמורה להיות התחלת ימות המשיח

  • מתן תורה – שנה אחת
  • בית ראשון – 410 שנים
  • בית שני – 421 שנים, לפי דעת התוספות במסכת ערכין.

סך כל השנים עד עתה הן 832.  כדי להשלים את ה1050, העולם זקוק ל218 שנים במצב של ימות המשיח.  אבל אנחנו חייבים לזכור שלפי מניין השנים הנהוג, אדם הראשון נולד בשנה שנייה, ולכן התיקון הוא בין השנים 2 עד 6001.  כלומר, התחלת תקופת ימות המשיח תהיה 218 שנים לפני 6001, בשנת 5783.

מזה נעשה סקר של תולדות עם ישראל.

  • 480 שנים מיציאת מצרים לבנין בית ראשון (מלכים א ו:א) (2449-2929)
  • 70 שנים של גלות בבל (3339-3409)
  • 1953 שנים של גלות אדום (3830-5783)

אותם השנים שהן אחרי גאולת מצרים אבל חסרות בית המקדש הן 2503 שנים.  זה אותה כמות השנים שחלפו מבריאת העולם עד התחלת ספירת שמיטה ויובל בימי יהושע בן-נון (ראה משנה תורה הלכות שמיטה ויובל פרק י').  אולי זה בא לרמז על דבר אחר, שהעולם היה אמור להגיע לתיקונו השלם בכניסת עם ישראל לארצו, אילולא חטאו עם ישראל בשלשלת החטאים ממכירת יוסף עד חטאי דור המדבר.  תולדות העולם התרחשו כמו שאנחנו לומדים כדי להראות לנו תמונה גדולה יותר.  אבל אין לזה סתירה, להגיד שתאריך כניסת עם ישראל לארץ מלמד על גאולה שהיתה אמורה לקרות.  אנחנו רואים שיש גזירות על זמנים ואפילו חטאים.  ראה פרשת אלדד ימידד ורש"י שם.

אם שתי התקופות האלו באמת מקבילות, נשים אותן אחת ליד השניה.  הגאולה שחסרה לנו, 2504, מקבילה לשנת 5783.

אם כן, יציאת מצרים בשנת 2449 כנגד 5728, שנה שלא ראתה גאולת עם ישראל.  אבל יש משהו פה.  פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים (שמות ג:טז).  משפט זה נאמר למשה רע"ה שנה לפני כן, 2448, המקבילה לשנת 5727, שנת שחרור ירושלים.

אבל מה עם 40 השנים של דור המדבר?  התשובה נמצאת בספר ישעיה נב:יב, לא בחפזון תצאו.  תהליך הגאולה מתמשך מזמן הפקידה ועד זמן הזכירה.  אנחנו עומדים היום 41 שנים אחרי הפקידה של 5727.  אם כן, שנה זאת, 5769, כנגד התחלת כיבוש הארץ בימי יהושע בן-נון.

שנה בדור גאולה ראשונה

מה שקרה באותה שנה

שנה בדור גאולה אחרונה

מה שקרה באותה שנה

2448

פקד פקדתי אתכם

5727

פקידת מלחמת ששת הימים

2489-2496

כיבוש הארץ

5768-5775

 

2497-2503

חילוק הארץ

5776-5782

 

2504

התחלת ספירת יובל

5783

התחלת ימות המשיח

נודע הקשר ההדוק אשר בין יהושע בן-נון למשיח בן יוסף, אין צורך להאריך.  יש אמנם צורך לציין שכל השנים הרשומות כאן, הן מתקופת העומר בשנה אחת עד זאת שלאחריה.  כלומר, 5727 הוא מפסח 5727 עד שבועות 5728.  כל זה עד 5783, כי את השמיטה והיובל סופרים מתשרי.

בגלל קירובן לשנות שמיטה, ושמוצאי שביעית נחשב לזמן של חסד, נראה רצוי לציין את השנים ככה:

  • 5769 – התחלת הכיבוש
  • 5776 – השלמת הכיבוש והתחלת החילוק
  • 5783 – התחלת העידן החדש

השלמת הכיבוש ב5776 מתאימה לשיטתי אשר לפיה 5776 היא שנת היובל ה48, כפי שכתבתי במקום אחר.  בנוסף, יובל זה גם מספר ה66 מאז ימי יהושע בן-נון.

יובל וגאולה

פרק א'

הרמב"ם על ספירת היובל

מהמשנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק '

(צוטט מאתר של מכון ממרא)

א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

ג  שבעה עשר יובלות מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

פרק ב'

פירוש לדברי הרמב"ם

א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

יציאת מצרים היתה בשנת 2448, לפי הספירה המובאת בסדר עולם רבא.  הארבעים שנה של דור המדבר הסתיימו בשנת 2488.  אחרי-כן, נכנסו בני ישראל לארץ, והחלו 7 שנים של כיבוש הארץ, שהסתיימו בשנת 2495.  אחרי הכיבוש היו 7 שנים של חילוק ארץ לפי השבטים.  אותן שנים הסתיימו בשנת 2502.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

לפי המיספור של סדר עולם רבא, התחילו לספור שמיטה ויובל בשנת 2503.  אבל מנייננו מבוסס על שנת תהו.  רקע: אדם הראשון נולד בא' תשרי.  אם כן, שאר ימי הבריאה היו באלול.  כדי לא לספור משנת 0, אנחנו סופרים בהנחה שאדם הראשון נולד בשנה שנייה.  אנחנו מכנים את השנה שלפני לידת אדם הראשון "שנת תהו".

במסכת ערכין מובאת מחלוקת בספירת מחזור היובל.

·        לפי דעת רבנן (ערכין לג.), שנת היובל אינה עולה למניין השנים של מחזור השמיטה.

·        לפי דעת רבי יהודה (ערכין יב:), שנת היובל עולה לכאן ולכאן, כלומר היובל הוא שנת החמשים למחזור הקודם, ושנה ראשונה למחזור הבא.

הרמב"ם פה פוסק כדעת רבנן כפי שנראה.

ג  שבעה עשר יובלות מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

עמד בית המקדש הראשון בין השנים 2929 ו3339.  לפי שיטת רבנן, עם ישראל סיים לספור היובל 16 פעמים, והבית נחרב בשנת 36 למחזור ה17.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

דעת הרמב"ם היא שבאותן השבעים שנה של גלות בבל, לא ספרו שמיטה ויובל בגלל ביטול קדושת הארץ, אותה קדושה קידשו מימי יהושע בן-נון על ידי כיבוש הארץ.  כפי שמלמדת הגמרא, קדושה ראשונה קידשו לשעתה, קדושה שנייה קידשו לשעתה ולעתיד לבוא.  זה רעיון מענין, לחבר את עצם הקדושה של ארץ ישראל עם ספירת שמיטה ויובל.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

מסורה קדומה בידינו ששני בתי המקדש נחרבו במוצאי שבת במוצאי שביעית.  אבל לפי מה שמובא פה, זה נכון לשנת 3339, שנת חורבן בית ראשון, אבל לא לשנת 3829, שנת חורבת בית שני.  ולכן אומר הרמב"ם, מאחר ורוב שנת 3829 ראתה בית המקדש, התחלת החורבן נחשבת לשנת 3830.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

לפי דעת הרמב"ם, ספירת השמיטה ויובל  שייכת לקדושת הארץ, וקדושה שנייה לא בטלה, ולכן הוא מביא את התוצאות בימיו.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

כאן, הרמב"ם מביא מסורת שמכחישה את דעתו, שבימי גלות בבל, עם ישראל המשיך לספור מחזורי שמיטה, שבע שבע, ואותו דבר עכשיו בימי גלות אדום.  ומפני ששנת החורבן, 3829, היתה שנת השמיטה, אנחנו משתמשים בה כדי לבסס חישובינו למצוא שנת השמיטה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

הרמב"ם פה מדגיש את החשיבות בצייתנות למסורת הגאונים, אפילו אם הגיון המסורת נעלם מעינינו, בגלל ידיעתנו בגודל חכמתם.

פרק ג'

להגיע לשיטה משולבת

כפי שמוזכר לעיל, ישנן שתי שיטות באופן ספירת היובל:

·        הראשון, נכנה מחזור דרבנן, שנת החמשים לא עולה למניין שני השבוע (שבוע הוא כינוי למחזור השמיטה).

·        השני, נכנה מחזור דרבי יהודה, שנת החמשים עולה כשנה ראשונה לשבוע הבא

מסקנת הגמרא הוא שהלכה כרבנן, ושיטה זאת הוא היסוד לשיטת הרמב"ם כאן.

·        לפי מחזור דרבנן, שנות היובל מספר 46, 47, ו48 בשנים 5715, 5765, ו5815.

·        לפי מחזור דרבי יהודה, שנות היובל מספר 46, 47, ו48 בשנים 5670, 5719, ו5768.

הבעיה עם שתי השיטות היא ששתיהן מנוגדות לשיטתנו בספירת שנות השמיטה, כל שבע שנים אחרי החורבן.

מתוך זה, נשתדל לגלות סוד המסורת שהורישו לנו הגאונים.  אולי ההנחה שבימי הגלות, סופרים כל שבע שבע איננה מדויקת.

הצעתי היא כך:

בימי גלות בבל וגלות אדום, הלכה כרבי יהודה.

הפירוט:

·        בין 2504 ל3339, הספירה כרבנן, מחזורים של 50 שנה.

·        בין 3340 ל3415, הספירה כרבי יהודה, מחזורים של 49 שנה.

·        בין 3416 ל3829, הספירה מתחילה מחדש כרבנן, מחזורים של 50 שנה.

·        בין 3830 עד חידוש ספירת היובל, הספירה כרבי יהודה, מחזורים של 49 שנה.

יש לזה רמז בספר יחזקאל:

יחזקאל מ:א - בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה, אחר, אשר הכתה העיר, בעצם היום הזה, היתה עלי יד-ה', ויבא אתי שמה.

באיזו שנה ראש השנה חל בעשור לחדש?  הוי אומר זה יובל.  אם חורבן הבית, אשר כאן כוה "הכתה העיר" היה בשנת ה36, לפי שמובא לעיל, היובל בגלות הוא בשנת ה14 לגלות, כפי שמובא בפסוק.  עד כאן רמז ליובל בגלות.

לפי הלכה ד' לעיל, המחזור של 50 שנה עוזר לנו לקדש את שנות השמיטה שזמנן.  אבל אם מחזור דרבי יהודה, אין כל צורך לציון היובל כדי לקדש את השמיטה בזמנו.  אם כן, היובל יכול להעלם, ואף אחד לא ישים לבו לשנים שבהן יש יובל.

אבל נסתכל על שנות היובל האחרונות לפי השיטה המשולבת, נראה דברים מדהימים.

·        שנת היובל ה46 – 5678 – בשנה זו יצאה הכרזת בלפור.

·        שנת היובל ה47 – 5727 – מלחמת ששת הימים, איחוד ירושלים וכיבוש יש"ע והגולן.

בלי ספק, שני אלה היוו התקדמות אדירה בענין גאולת ארץ ישראל, שהיא כמובן אחד מענייני היובל.

היובל ה48 יהיה בשנת 5776, אחרי שנת השמיטה הבאה.  אם נספור מימי יהושע בן-נון, מספר היובל הוא 66.

פרק ד'

יובל של יובלות

אצל מצות ספירת העומר, אנו מוצאים שתי אמירות שלכאורה מכחישות אחת את השניה.

·        ויקרא כד:טו - וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה

·        ויקרא כד:טז - עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום וגו'

להלכה, אנו סופרים ארבעים ותשעה ימים, ויום החמשים הוא חג השבועות.  יש רעיון פה של אתערותא דלתתא בספירה, ולאחר מכן, אתערותא דלעילא בחג.

נחשוב מזמן עזרא הסופר עד המחזור ה49 כזמן השתדלותם של ישראל.  אנחנו היום שבע שנים לפני מחזור ה49.

אם נחשוב על המחזורים דרבנן כמהווים מצב של לכתחילה, כי אנחנו לא בגלות, ועל מחזור דרבי יהודה כמהווים מצב של בדיעבד, השינוי הזה בימי גלותנו הוא חסד מאת ה' לקיצור הגלות.  בשיטה המשולבת ושיטת רבי יהודה, 9 היובלות הראשונים שווים, ולכן, מחזור היובל ה49 הוקדם ב39 שנים (48-9).  כי בא מועד (ראה ספר קול התור פרק ד')

יש גם הקבלות בין ספירת העומר לספירת היובל.

לדוגמא:

·        "שבוע" החסד מ3416-3765, בכולו בית שני עמד.  חסד שבחסד, 3416-3465, ראה את קום הכנסת הגדולה, והניצוצות האחרונים של נבואה.

·        גבורה שבגבורה, 3816-3865, ראה חורבן בית שני

·        הוד שבהוד, 4992-5041, ל"ג ביובל.  הזוהר יצא לאור.

·        "שבוע" היסוד מ5482 עד היום.  הגאולה נשרשת ביסוד לפי ח"ן.

פרק ה'

יובל מספר יוב"ל

בספר אמרי בינה, שנת 5719 ושנת 5768 מוזכרות בקשר לגאולה האחרונה, כי הן שתי שנות היובל הקשורות למחזור היובל ה48.  כפי שהוזכר לעיל, 5719 ו5768 היו שנות יובל לפי

למה יש משמעות למחזור ה48?  כי הגימטריא של יובל הוא 48.  לכן, היובל ה47, שהוא השנה הראשונה למחזור ה48, אמור להביא איתו התקדמות בתהליך הגאולה.  אנחנו עומדים האחרי 5719 ו5768, ושתי השנים האלו לא הביאו גאולתנו.  אבל לפי השיטה המשולבת שהבאתי לעיל, היובל ה47 ו48 הם 5727 ו5776.  כבר ידוע ההתקדמות העצומה שקיבלנו ב5727.

חשיבות כפולה נתונה לשנת 5719 באמרי בינה.  סיבה אחת היא היובל.  סיבה שנייה היא סיום 301 מחזורי לבנה.  כלומר 19 * 301 = 5719.  אבל גם ל5727 יש סגולה מיוחדת.  היא השנה השמינית למחזור הלבנה, אשר בה פסח חל הכי מאוחר ביחס לשנת החמה מכל שנות המחזור.  וכן היה גם ב5708. 

ענין השנה העברית שבאיחור ביחס לשנת החמה מרומז במסכת ברכות נט:

תנו רבנן: הרואה את החמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם, ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית.

החישוב הזה על 5727, שהיובל פוגע במחזור הלבנה, מוזכר בזוהר חדש מאמר דרך כוכב מיעקב:

כעת לסוף יומיא, כפום שעתא דיומא, בעידן די זרח שמשא, מן יומא שתיתאה, בשעתא דיזדמנון לפום מנין שנין, דיובל ושמטה כחדא, דאיהו רע"ד מן יומא שתיתאה. כעת זמינא קלא חדא לאתערא מרום רומי רקיעין, קלא עציב במרירו, מה דלא הוה הכי מן יומא דאתברון עלמין:

דא בשתין שנין דאלף שתיתאה...

יובל ושמטה כחדא, כלומר שנה שיש בו יובל, כפי שהסברנו.  אבל שמיטה, איך יהיה באותה שנה עם יובל?  התשובה שהמילה שמיטה מרמזת על השכינה (ראה זוהר פרשת בהר), שנמשלת ללבנה.  לא די בכך, הזוהר נותן לנו סימן.  רע"ד מן יומא שתיתאה.  יומא שתיתאה, האלף הששי.  רע"ד הוא גימטריא של 274.  אם נוריד 274 שנים מ6000, נקבל 5726.  אבל הזוהר משתמש במניין השנים של סדר עולם רבא (ראה הקדמה לתיקוני זוהר ד:).  אנחנו צריכים להוסיף שנה אחת, והנה שנת 5727.  בסוף המאמר, כתוב ששנה זאת היא שנת הששים, כמו זה שמוזכר בזוהר וירא, שנת הפקידה.

אם שנת 5727 היא שנת הששים, ננסה להשלים את התמונה.  היובל הבא בשנת 5776, הוא ה66 מזמן יהושע בן-נון.  אולי זה בא לרמז שהיא שנת הששים ושש המוזכר בזוהר, אשר בו יתגלה המשיח בארץ הגליל.  ראוי לציין שבאמרי בינה כתוב שביובל ה48, יתגלה המשיח.

צריך לציין עוד, שהתגלות המשיח אינה נקראת הגאולה עצמה בזוהר.  כתוב שבששים ושש יתגלה המשיח, אבל יש עוד "פלג עידן" עד הזכירה.  אם יש שש "השנים" בין שני היובלות, ה"חצי זמן" הזה גם הוא יותר משנה אחת.