יובל וגאולה

פרק א'

הרמב"ם על ספירת היובל

מהמשנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק '

(צוטט מאתר של מכון ממרא)

א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

ג  שבעה עשר יובלות מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

פרק ב'

פירוש לדברי הרמב"ם

א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

יציאת מצרים היתה בשנת 2448, לפי הספירה המובאת בסדר עולם רבא.  הארבעים שנה של דור המדבר הסתיימו בשנת 2488.  אחרי-כן, נכנסו בני ישראל לארץ, והחלו 7 שנים של כיבוש הארץ, שהסתיימו בשנת 2495.  אחרי הכיבוש היו 7 שנים של חילוק ארץ לפי השבטים.  אותן שנים הסתיימו בשנת 2502.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

לפי המיספור של סדר עולם רבא, התחילו לספור שמיטה ויובל בשנת 2503.  אבל מנייננו מבוסס על שנת תהו.  רקע: אדם הראשון נולד בא' תשרי.  אם כן, שאר ימי הבריאה היו באלול.  כדי לא לספור משנת 0, אנחנו סופרים בהנחה שאדם הראשון נולד בשנה שנייה.  אנחנו מכנים את השנה שלפני לידת אדם הראשון "שנת תהו".

במסכת ערכין מובאת מחלוקת בספירת מחזור היובל.

·        לפי דעת רבנן (ערכין לג.), שנת היובל אינה עולה למניין השנים של מחזור השמיטה.

·        לפי דעת רבי יהודה (ערכין יב:), שנת היובל עולה לכאן ולכאן, כלומר היובל הוא שנת החמשים למחזור הקודם, ושנה ראשונה למחזור הבא.

הרמב"ם פה פוסק כדעת רבנן כפי שנראה.

ג  שבעה עשר יובלות מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

עמד בית המקדש הראשון בין השנים 2929 ו3339.  לפי שיטת רבנן, עם ישראל סיים לספור היובל 16 פעמים, והבית נחרב בשנת 36 למחזור ה17.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

דעת הרמב"ם היא שבאותן השבעים שנה של גלות בבל, לא ספרו שמיטה ויובל בגלל ביטול קדושת הארץ, אותה קדושה קידשו מימי יהושע בן-נון על ידי כיבוש הארץ.  כפי שמלמדת הגמרא, קדושה ראשונה קידשו לשעתה, קדושה שנייה קידשו לשעתה ולעתיד לבוא.  זה רעיון מענין, לחבר את עצם הקדושה של ארץ ישראל עם ספירת שמיטה ויובל.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

מסורה קדומה בידינו ששני בתי המקדש נחרבו במוצאי שבת במוצאי שביעית.  אבל לפי מה שמובא פה, זה נכון לשנת 3339, שנת חורבן בית ראשון, אבל לא לשנת 3829, שנת חורבת בית שני.  ולכן אומר הרמב"ם, מאחר ורוב שנת 3829 ראתה בית המקדש, התחלת החורבן נחשבת לשנת 3830.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

לפי דעת הרמב"ם, ספירת השמיטה ויובל  שייכת לקדושת הארץ, וקדושה שנייה לא בטלה, ולכן הוא מביא את התוצאות בימיו.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

כאן, הרמב"ם מביא מסורת שמכחישה את דעתו, שבימי גלות בבל, עם ישראל המשיך לספור מחזורי שמיטה, שבע שבע, ואותו דבר עכשיו בימי גלות אדום.  ומפני ששנת החורבן, 3829, היתה שנת השמיטה, אנחנו משתמשים בה כדי לבסס חישובינו למצוא שנת השמיטה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

הרמב"ם פה מדגיש את החשיבות בצייתנות למסורת הגאונים, אפילו אם הגיון המסורת נעלם מעינינו, בגלל ידיעתנו בגודל חכמתם.

פרק ג'

להגיע לשיטה משולבת

כפי שמוזכר לעיל, ישנן שתי שיטות באופן ספירת היובל:

·        הראשון, נכנה מחזור דרבנן, שנת החמשים לא עולה למניין שני השבוע (שבוע הוא כינוי למחזור השמיטה).

·        השני, נכנה מחזור דרבי יהודה, שנת החמשים עולה כשנה ראשונה לשבוע הבא

מסקנת הגמרא הוא שהלכה כרבנן, ושיטה זאת הוא היסוד לשיטת הרמב"ם כאן.

·        לפי מחזור דרבנן, שנות היובל מספר 46, 47, ו48 בשנים 5715, 5765, ו5815.

·        לפי מחזור דרבי יהודה, שנות היובל מספר 46, 47, ו48 בשנים 5670, 5719, ו5768.

הבעיה עם שתי השיטות היא ששתיהן מנוגדות לשיטתנו בספירת שנות השמיטה, כל שבע שנים אחרי החורבן.

מתוך זה, נשתדל לגלות סוד המסורת שהורישו לנו הגאונים.  אולי ההנחה שבימי הגלות, סופרים כל שבע שבע איננה מדויקת.

הצעתי היא כך:

בימי גלות בבל וגלות אדום, הלכה כרבי יהודה.

הפירוט:

·        בין 2504 ל3339, הספירה כרבנן, מחזורים של 50 שנה.

·        בין 3340 ל3415, הספירה כרבי יהודה, מחזורים של 49 שנה.

·        בין 3416 ל3829, הספירה מתחילה מחדש כרבנן, מחזורים של 50 שנה.

·        בין 3830 עד חידוש ספירת היובל, הספירה כרבי יהודה, מחזורים של 49 שנה.

יש לזה רמז בספר יחזקאל:

יחזקאל מ:א - בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה, אחר, אשר הכתה העיר, בעצם היום הזה, היתה עלי יד-ה', ויבא אתי שמה.

באיזו שנה ראש השנה חל בעשור לחדש?  הוי אומר זה יובל.  אם חורבן הבית, אשר כאן כוה "הכתה העיר" היה בשנת ה36, לפי שמובא לעיל, היובל בגלות הוא בשנת ה14 לגלות, כפי שמובא בפסוק.  עד כאן רמז ליובל בגלות.

לפי הלכה ד' לעיל, המחזור של 50 שנה עוזר לנו לקדש את שנות השמיטה שזמנן.  אבל אם מחזור דרבי יהודה, אין כל צורך לציון היובל כדי לקדש את השמיטה בזמנו.  אם כן, היובל יכול להעלם, ואף אחד לא ישים לבו לשנים שבהן יש יובל.

אבל נסתכל על שנות היובל האחרונות לפי השיטה המשולבת, נראה דברים מדהימים.

·        שנת היובל ה46 – 5678 – בשנה זו יצאה הכרזת בלפור.

·        שנת היובל ה47 – 5727 – מלחמת ששת הימים, איחוד ירושלים וכיבוש יש"ע והגולן.

בלי ספק, שני אלה היוו התקדמות אדירה בענין גאולת ארץ ישראל, שהיא כמובן אחד מענייני היובל.

היובל ה48 יהיה בשנת 5776, אחרי שנת השמיטה הבאה.  אם נספור מימי יהושע בן-נון, מספר היובל הוא 66.

פרק ד'

יובל של יובלות

אצל מצות ספירת העומר, אנו מוצאים שתי אמירות שלכאורה מכחישות אחת את השניה.

·        ויקרא כד:טו - וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה

·        ויקרא כד:טז - עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום וגו'

להלכה, אנו סופרים ארבעים ותשעה ימים, ויום החמשים הוא חג השבועות.  יש רעיון פה של אתערותא דלתתא בספירה, ולאחר מכן, אתערותא דלעילא בחג.

נחשוב מזמן עזרא הסופר עד המחזור ה49 כזמן השתדלותם של ישראל.  אנחנו היום שבע שנים לפני מחזור ה49.

אם נחשוב על המחזורים דרבנן כמהווים מצב של לכתחילה, כי אנחנו לא בגלות, ועל מחזור דרבי יהודה כמהווים מצב של בדיעבד, השינוי הזה בימי גלותנו הוא חסד מאת ה' לקיצור הגלות.  בשיטה המשולבת ושיטת רבי יהודה, 9 היובלות הראשונים שווים, ולכן, מחזור היובל ה49 הוקדם ב39 שנים (48-9).  כי בא מועד (ראה ספר קול התור פרק ד')

יש גם הקבלות בין ספירת העומר לספירת היובל.

לדוגמא:

·        "שבוע" החסד מ3416-3765, בכולו בית שני עמד.  חסד שבחסד, 3416-3465, ראה את קום הכנסת הגדולה, והניצוצות האחרונים של נבואה.

·        גבורה שבגבורה, 3816-3865, ראה חורבן בית שני

·        הוד שבהוד, 4992-5041, ל"ג ביובל.  הזוהר יצא לאור.

·        "שבוע" היסוד מ5482 עד היום.  הגאולה נשרשת ביסוד לפי ח"ן.

פרק ה'

יובל מספר יוב"ל

בספר אמרי בינה, שנת 5719 ושנת 5768 מוזכרות בקשר לגאולה האחרונה, כי הן שתי שנות היובל הקשורות למחזור היובל ה48.  כפי שהוזכר לעיל, 5719 ו5768 היו שנות יובל לפי

למה יש משמעות למחזור ה48?  כי הגימטריא של יובל הוא 48.  לכן, היובל ה47, שהוא השנה הראשונה למחזור ה48, אמור להביא איתו התקדמות בתהליך הגאולה.  אנחנו עומדים האחרי 5719 ו5768, ושתי השנים האלו לא הביאו גאולתנו.  אבל לפי השיטה המשולבת שהבאתי לעיל, היובל ה47 ו48 הם 5727 ו5776.  כבר ידוע ההתקדמות העצומה שקיבלנו ב5727.

חשיבות כפולה נתונה לשנת 5719 באמרי בינה.  סיבה אחת היא היובל.  סיבה שנייה היא סיום 301 מחזורי לבנה.  כלומר 19 * 301 = 5719.  אבל גם ל5727 יש סגולה מיוחדת.  היא השנה השמינית למחזור הלבנה, אשר בה פסח חל הכי מאוחר ביחס לשנת החמה מכל שנות המחזור.  וכן היה גם ב5708. 

ענין השנה העברית שבאיחור ביחס לשנת החמה מרומז במסכת ברכות נט:

תנו רבנן: הרואה את החמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם, ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית.

החישוב הזה על 5727, שהיובל פוגע במחזור הלבנה, מוזכר בזוהר חדש מאמר דרך כוכב מיעקב:

כעת לסוף יומיא, כפום שעתא דיומא, בעידן די זרח שמשא, מן יומא שתיתאה, בשעתא דיזדמנון לפום מנין שנין, דיובל ושמטה כחדא, דאיהו רע"ד מן יומא שתיתאה. כעת זמינא קלא חדא לאתערא מרום רומי רקיעין, קלא עציב במרירו, מה דלא הוה הכי מן יומא דאתברון עלמין:

דא בשתין שנין דאלף שתיתאה...

יובל ושמטה כחדא, כלומר שנה שיש בו יובל, כפי שהסברנו.  אבל שמיטה, איך יהיה באותה שנה עם יובל?  התשובה שהמילה שמיטה מרמזת על השכינה (ראה זוהר פרשת בהר), שנמשלת ללבנה.  לא די בכך, הזוהר נותן לנו סימן.  רע"ד מן יומא שתיתאה.  יומא שתיתאה, האלף הששי.  רע"ד הוא גימטריא של 274.  אם נוריד 274 שנים מ6000, נקבל 5726.  אבל הזוהר משתמש במניין השנים של סדר עולם רבא (ראה הקדמה לתיקוני זוהר ד:).  אנחנו צריכים להוסיף שנה אחת, והנה שנת 5727.  בסוף המאמר, כתוב ששנה זאת היא שנת הששים, כמו זה שמוזכר בזוהר וירא, שנת הפקידה.

אם שנת 5727 היא שנת הששים, ננסה להשלים את התמונה.  היובל הבא בשנת 5776, הוא ה66 מזמן יהושע בן-נון.  אולי זה בא לרמז שהיא שנת הששים ושש המוזכר בזוהר, אשר בו יתגלה המשיח בארץ הגליל.  ראוי לציין שבאמרי בינה כתוב שביובל ה48, יתגלה המשיח.

צריך לציין עוד, שהתגלות המשיח אינה נקראת הגאולה עצמה בזוהר.  כתוב שבששים ושש יתגלה המשיח, אבל יש עוד "פלג עידן" עד הזכירה.  אם יש שש "השנים" בין שני היובלות, ה"חצי זמן" הזה גם הוא יותר משנה אחת.